רומנו

אני מתקשה להיזכר מתי בפעם האחרונה, אם בכלל, הרגשתי כל כך כלוא וכל כך חנוק כפי שהרגשתי ב- רומנו, המקום החדש של אייל שני בבית רומנו.
אייל שני אלוף ההגיגים, הדימויים והשפה המליצית היה יכול לתאר את החוויה שלי באופן הבא "הרגשתי כמו עגבנייה שנמחצה בתוך מנגנון משוכלל. השחלות בחוץ והפרפום לא ריחני במיוחד."
אסייג ואומר שייתכן ש- רומנו אינו מתאים לי אבל כמו פרפר שנלכד בקוריו של עכביש, את זה יכולתי לדעת רק כאשר היה מאוחר מידי.

בית רומנו נבנה ב- 1947 ונשאר פחות או יותר במתכונתו עד היום. הכניסה המובילה לחצר בדמות דלת לבנה הייתה כמעט מוסתרת. בדיעבד הצטערתי שמצאנו אותה. נכנסנו לחצר פתוחה כשמבנה המשרדים מהווה את המעטפת. את הדרך למסעדה עשינו במעלה מדרגות רחבות אל הקומה הראשונה. מאוחר יותר ניסיתי לברר כיצד יכולים להגיע לכאן בעלי מוגבלויות. המלצר שכנראה לא נתקל בשאלה הזו נראה מבועת. הוא רץ למקור סמכות כלשהו וחזר מרוצה עם התשובה: "עובדים על זה". רציתי להגיד לו שעושים פה עבודה מאד יסודית אם לאחר למעלה מ- 65 שנים שהמקום קיים, עדיין עובדים על זה אבל החלטתי לוותר.

החצר הפנימית של בית רומנו. המסעדה נמצאת בקומה הראשונה.

בבואנו מילאו את רומנו סועדים רבים. ראוי להדגיש שאין למקום טלפון ולא ניתן להזמין אליו מקום מראש. כאן השיטה להושיב אותך על בסיס מקום פנוי. נמצא לנו שולחן מתנדנד במעבר / מסדרון. היינו דחוסים בין יושביהם של שני שולחנות אחרים. למזלנו מזג האוויר החל להתקרר ולא היינו ממש צריכים את המאווררים שגם כך משבי הרוח שהפיקו לא הגיעו אלינו.
ראוי להדגיש שייתכן והחוויה שלי הייתה שונה במידה והיינו יושבים בחלק הפנימי של רומנו אבל הושבנו בחלק החיצוני שנראה והרגיש סליזי יותר ממה שיכולתי לדמיין.

המרפסת בה ישבנו.

עוצמת המוזיקה הלכה והתגברה ככל שנקפו הדקות. המלצרית ליוותה את המוזיקה בתנועות שנראו כמו מתאגרפת בזירה. אני חייב להודות שיש משהו מלחיץ בבחורה גבוהה וספורטיבית שמנופפת מעליך באגרופיה ושואלת " הכול בסדר? נהנים?".

למרות שהשירות אינו אישי, ראוי לציין לחיוב שמספר גדול של מלצרים עמד לשירות הסועדים. חלק המתינו ליד עמדת המלצרים וחלק אחר נע ונד (או רקד) לאורך המסדרון. כל בקשה או שאלה נענו במהירות. כלים מיותמים ולכלוך פונו מן השולחן במהירות ומפיות נייר חדשות הונחו מעת לעת. יחד עם זאת לא הסכו"ם ולא צלחות החלוקה שלנו הוחלפו בין המנות לאורך כל הארוחה.

כשהתיישבנו הונחו על השולחן המכוסה בנייר חום תפריטי נייר מוכתמים עם תאריך אותו יום. המלצרית שלקחה מאיתנו את ההזמנה הייתה נהירה ובוטחת. בעת ההתייעצות איתה היא עשתה מעשה הגיוני ביותר. היא ירדה לגובה שלנו, נשענה על השולחן והישירה מבט. ניתן לומר שזו דרך חכמה לקיים איזה שהוא דו שיח ברעשי הסביבה המתגברים.
להפתעתי רמת הקשקושים בתיאורי המנות הייתה מתונה בהשוואה לתפריטי אייל שני שאני מכיר. לא היו פה חופי צידון, תינוקות פול רכים או חציל מוזהב ברוח. כן היו כשני תריסרי מנות (מהראשונות ועד הקינוחים) ברמות מחיר שבין 16 ₪ לפוקאצ'ה עטופה בירקות שדה ועד 89 ₪ למחבת מלאה בחלומות של טבחים שלפי דברי המלצרית היא מחבת עם שלל דגת הים שעליהם איש לא מתחייב. מה שבא ברוך הבא.

תפריט האלכוהול, לעומת זאת, היה בנאלי הן בכמות, הן באיכות והן במידת הלהג של אייל שני. כמובן שבהעדר טלפון לא יכולנו לברר מראש אם ניתן להביא יין. כדרכנו כשיש ספק אין ספק. ביקשנו מים רגילים. בהוד ובהדר הוגשו לנו שתי כוסות מתכת עם מים קרירים. לא יודע מהיכן ההשראה, אולי כוס יין הקידוש בערב שבת או כוסות הכסף במסעדה טור ד'ארז'ן בפריז, אבל השילוב של מים ומתכת אינו נעים. בשולחנות הסמוכים ניתן היה לראות שרק מי שהזמין מי ברז קיבל את הכוסות היוקרתיות (!). אני לא יודע אם זה מכוון אבל נשברנו וביקשנו מים מינרלים (26 ₪). אלה הגיעו עם כוסות זכוכית ויכלו אולי לאושש את התאוריה שכנראה לשם דחפו אותנו.

כוסות המתכת המיועדות למי הברז.

מתברר שהמטבח לא ערוך להוציא מנות בצורה מדורגת. מה שמוזמן יוצא כשהוא מוכן. באופן מפתיע ולשמחתנו קצב הגעת המנות היה איטי. המנות טפטפו אל השולחן אחת אחר השנייה.
שמות המנות ותיאורן מועתק מהתפריט. ברוב התמונות יש מזלג בצד בכדי לתת פרופורציה לגודל המנה.

בף מלנזאנה חצילים, גבינת עיזים שחורות נמסה מעליו (39 ₪)
חצי חציל קטן שטוגן היטב ועליו רוטב עגבניות, גבינה שנמסה ומערום תבלינים הונח בתוך נייר חום שרוף בקצוות. המנה הוגשה על קרטון מוזהב שבדומה לו נתקלתי לראשונה ב- אברקסס צפון והוא כנראה מהווה שיטה לא רעה להימנעות מרחיצת כלים. בתחתית הנייר השרוף נקווה עסיס. לשאלתי מהי הגבינה, נעניתי בתשובה: "ג'יבנה עיזים מוברחת מהשטחים". למרות הפוטנציאל , החציל לא היה שומני מידי אלא "בשרי", עסיסי, נעים, והתבלינים (מעין סחוג) יחד עם הכיסוי של הגבינה והעגבניות הלמו אותו מאד. חבל שזו הייתה מנה קטנה.

בליני בורגר לאקס (39 ₪)
מנה קטנה נוספת שהוגשה על הקרטון המוזהב הנצחי. היא כללה שני עיגולים שנראו כמו פנקייק עבה ונמרחו בקרם פרש. ביניהם היו מספר פרוסות של סלמון כבוש (גראבד לאקס). מעטפת הבצק הייתה סתמית אבל הדג היה נוכח, טעים והציל את השיממון.

סלט סבידה וחומוס (57 ₪)
סוף סוף צלחת וסוף סוף מנה מניחה את הדעת בגודלה. נתחי הסבידה (דיונון), גרגירי החומוס, וטבעות הבצל נחו ברוטב עשיר של יוגורט, שמ"ז, מיץ לימון ועשבי תיבול. הרגשנו אפילו מנטה. מעין סחוג אדום הוסיף גוון עז למנה הן בטעם והן במראה. למרות שכמות הסבידה הייתה מצומצמת יחסית למכלול ונתקלנו במספר גרעיני לימון סוררים, המנה הייתה בסך הכול טובה במיוחד בזכות הרוטב שהיה מאוזן וטעים. עם זאת המנה הייתה פשוטה ולא מעוררת חשק מיוחד להזמינה שוב.

כרישה מאודה בעדינות לב (OTH בתפריט 36 ₪)
אל השולחן הגיעה מנה שלא הזמנו. המלצרית שנראתה מבולבלת לקחה אותה בחזרה אבל החזירה אותה שוב כעבור מספר רגעים תוך ציון העובדה שהמנה תהיה על חשבון הבית. חתיכות ה-כרישה שכנראה אודו ואחר כך עלו על גריל הוגשו עם תלתלי פרמזן מיושן. בניגוד לחציל, ה-כרישה הייתה שומנית מידי לטעמי ומאד לא מוצלחת. המרקם שלה לא היה מזמין.

מיטבולס בשמנת ופלפל שחור שלאחריהם רוצים למות בכדי שהחיים לא ידללו אותם (59 ₪)
שלוש קציצות לא גדולות נחו בקערית עם רוטב שמנתי ולוו בפיסת פוקאצ'ה. הייתה לי תחושה שמשולבים בבשר חלקים פנימיים. הקציצות היו תפלות ומשעממות. הרוטב הסמיך שהכיל הרבה בצלים ופלפל שחור הצליח להחיות מעט את המנה. את המלח החסר בבשר השלימה הפוקאצ'ה שהייתה מלוחה מאד.

שקית צ'יפס – הקצבה של שקית אחת לשולחן. בא עם מיונז ושחלות עגבנייה בחומץ (29 ₪)
נדמה שהצ'יפס של רומנו זכו ליחסי ציבור שלא רבים זוכים לו. בנוסף ההדגשה בתפריט שלא תינתן יותר משקית צ'יפס אחת לשולחן נשמעת כאילו מי שמקבל שקית נדירה שכזו משתייך לחבורה אקסקלוסיבית וכדאי שיודה לאלוהים וינצור את הרגע המופלא הזה.
לטעמי רוב מהומה על לא מאומה. הגיעה כמות סבירה של טריזי תפוחי אדמה עבים מטוגנים וזהובים. למרות שהמעטפת שלהם הייתה פריכה מאד, הייתה בהם גם מידה לא מבוטלת של שמנוניות. תפוחי האדמה עצמם היו לוהטים וסתמיים. בצד צורפה פנכה לא נקייה בצבע תכלכל עם רוטב שכלל, לפי התפריט, מיונז, רוטב עגבניות וחומץ. הרגשתי בו מעט חמיצות ופיקנטיות. הצ'יפס היו מלוחים מידי. במקרה שלנו, שקית הצ'יפס הייתה מעל ליכולותינו הדלות. מחצית המנה נותרה כאבן שאין לה הופכין.

מבחינתי השיא השלילי ביחס לתנאים הסביבתיים היה ברגע שעשן הסיגריות עטף אותי כמו תכריכים לבנים. בשלב מסוים התיישבו בשולחן מאחוריי זוג חדש של עגבניות (סליחה, לקוחות). הבחורה נדחסה למושב תוך שהיא בודקת עד כמה אני עמיד ללחצים. בהמשך היא תחליט באותה מידה של התחשבות לעשן סיגריה עם פרפום בולט ובעייתי. לא אחת מעשנים אחראיים שלא רוצים להפריע לעצמם ו/או לבן/בת שיחם עם עשן הסיגריות מניחים בתנועה אלגנטית את היד עם הסיגריה על משענת גב הכיסא שלהם, רחוק ככל הניתן מהאנשים החשובים להם. אני מניח שאם התנועה שלה הייתה פחות זהירה, היה ניתן לבחון לא רק את עמידות גופי אלא גם את עמידות שערי ללהבות. מבעד לענני העשן, מסוחרר וחנוק ביקשתי ממנה שתואיל להתחשב באנשים שמעבר לכתף שלה.

בנקודה זו החלטנו לוותר על הקינוחים ולבקש חשבון.

לסכום

ניסיתי, באמת שניסיתי להבין את הקטע של רומנו, את המקום, את הוויב, את התנאים הסביבתיים, את המחירים ואת ביצועי המטבח ועד עכשיו לא הצלחתי להבין איך כל אלה משתלבים יחד לכדי מקום שמושך אליו קהל רב.

אני מוכן לשים לרגע בצד את האווירה, את התנאים הסביבתיים ואת הנוחות. אני גם מוכן לקבל על עצמי את התואר של אחד שלא צועד קדימה עם החבר'ה ולא מבין מה נכון ומה אפנתי. אבל כחובב אוכל אני לא מוכן שיהתלו בי כך, יעטפו את הקונץ במילים יפות גם אם אינן בעלות משמעות רבה וידרשו עליו סכום לא מבוטל. אצלי בגינה המטפורית לא צומחים שטרות כסף על שיח העגבניות ואני לא מוכן לשלם כל כך הרבה על כל כך מעט. אבל זה רק אני.

אוכל :   . 

יין:  

שירות :   .  . 

אווירה :   . 

כללי :  

קראתי עכשיו ידיעה חמה מן התנור.
אייל שני הולך לפתוח בבית רומנו מקום נוסף שהצ'יפס שלו, הטוב בעולם, יככב בו. אין לי מילים…

רומנו
דרך יפו 9 תל אביב
טלפון: אין
אתר : אין