פורסם במקור באוקטובר 2012.

הצטרפתי לסיור מודרך ומסודר בנושא יהדות ברלין והרייך השלישי. בהמלצת חבר נבחר הסיור של חברת Inside Tours. הודרכנו על ידי המדריכה איה ועברנו איתה בין מספר תחנות בעיר. המידע שהיא העבירה מהווה את הבסיס לדברים שמועלים כאן. כמובן שהסתייעתי במידע המצוי במרחב הווירטואלי בכדי להשלים ולעבות את הדברים. ניסיתי ללקט ולארגן פרטי מידע שונים בהתאם למסגרת הסיור. אין פה כוונה להביא תיעוד היסטורי, שיטתי ואקדמי. האתרים והמאורעות המוזכרים כאן הם רק קצה הקרחון, פיסות קטנות ממאורעות גדולים.

איה המדריכה של הסיור יהדות ברלין והרייך השלישי

ב-1933 חיו בגרמניה כחצי מיליון יהודים. בברלין עצמה נמצא ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר בגרמניה באותה עת והוא מנה כ- 170 אלף איש.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון והחקיקה האנטי יהודית החל תהליך הגירה של יהודים למדינות אירופה אחרות ולמדינות שמחוץ לאירופה. יחד עם זאת, רבים נשארו בגרמניה מסיבות שונות: קשרי משפחה, קשיים כלכליים, העדר מדינות קולטות, החשש הרב מהשלכות ההגירה ולבסוף הקשר למולדת הגרמנית ולתרבות הגרמנית יחד עם התקווה שהימים הקשים יחלפו.
מבחינת השלטונות "עידוד" ההגירה נראה בשלב זה כמענה המתאים ביותר ל"בעיה היהודית". אולם מועידת אוויאן שהתקיימה ביולי 1938 בעיירת הנופש הצרפתית ובה התכנסו נציגי מדינות חשובות וארגוני סיוע לפליטים התברר שמדינות העולם אדישות לגורל היהודים. אף מדינה שקלטה יהודים קודם לוועידה לא הייתה מוכנה להגדיל את המכסות.
"ליל הבדולח" בנובמבר של 1938 הביא לשני גלי הגירה גדולים.
ב- 1939 נותרו בגרמניה כרבע מיליון יהודים כאשר כ- 70-75 אלף מהם חיים בברלין. החיים של היהודים בעלי האזרחות הגרמנית בין השנים 1939 ל- 1941 היו קשים אך הם לא גורשו או "נעלמו". הגירוש המאורגן הראשון החל ב- 18 באוקטובר 1941.

תחנה ראשונה – רציף 17 בשכונת Grunewald

כ- 55 אלף מיהודי ברלין פונו ל-"ישוב מחדש" במזרח בכ- 180 שילוחים.
חלק לא מבוטל מהשילוחים יצאו מתחנת הרכבת הצדדית הזו שהייתה למעשה רציף של רכבות משא. לשאלה מדוע מכאן? כנראה בשל רצון הנאצים להימנע מהתנגדות מקומית. הסתרה או הרחקה מהעין של המעשה שימשו לשם כך. בנוסף הייתה זו תחנת מטען פעילה, השילוחים יכלו להיעשות בצורה מהירה ויעילה.
בשילוח הראשון נשלחו 1013 יהודים לגטו ליצמאנשטאט (לודז') שבפולין. רוב הגירושים (120) היו למחנה הריכוז טרזינשטאט שבצ'כיה שהיה "מחנה לדוגמה" כחלק ממעשי התרמית הנאציים. החל מ-29 בנובמבר 1942 החלו שילוחים ישירות לאושוויץ.
בפברואר 1943 נותרו כ- 30 אלף יהודים בברלין. רובם היו עובדי כפייה במפעלים הגרמניים, מה שגרם להם לחשוב שינצלו. התכנית גרמניה "נקייה מיהודים" והאפשרות להביא עובדי כפייה מהאזורים הכבושים גזרו את דינם והביאו למה שכונה "אקציות המפעלים". נראה שיש גם קשר בין ההפסדים של גרמניה לסטאלין לבין זירוז השילוחים והגדלת מספר המשולחים. רבים מהיהודים הנותרים ירדו למחתרת וחלקם אף שמו קץ לחייהם. בשילוח האחרון ב- 27 במרץ 1945 נשלחו לטרזינשטאט 18 (ח"י) יהודים.

ניתן להגיע לרציף 17 (gleis 17) דרך מנהרה מהתחנה הפעילה של הקו S-7.

התחנה הראשונה בסיור המודרך : יהדות ברלין והרייך השלישי

הדרך לרציף 17

מתברר שרק לאחר נפילת החומה החלה פעילות רצינית בנושא הנצחת האירועים הקשורים במשטר הנאצי. במקרה הספציפי של רציף זה היו, ככל הנראה, מספר אנדרטאות קטנות שנהרסו עם הזמן. הראשונה ששרדה הוקמה ב- 1987 על ידי קבוצת נשים פרוטסטנטיות שטענו שלא ייתכן שהמקום על כל המשתמע ממנו לא יזכה לשום ציון ראוי. הן רכשו בקרבת הרציף חלקת אדמה ועליה הקימו את האנדרטה הכוללת משטח ובו שלושה אדני רכבת. על האדן העליון חרוט תאריך השילוח הראשון. כמו כן הוצמד אליו לוח זיכרון כללי מאד.
לטענת המדריכה האתר שונה לפני מספר חודשים והצמחייה שגדלה בו פרא הוסרה. נראה כי הוסיפו אנדרטה נוספת. שלט קטן ליד אבנים הנראות כמצבות הסביר שהאמן הפולני Lukasz Surowiec הביא לברלין ייחורים של עצי תרזה שנלקחו מסביבת אושויץ-בירקנאו ונטע אותם במקומות שונים בכדי לפעול נגד השכחה. במקום זה הם ניטעו בנובמבר 2011.

551021_2168

אנדרטת הנשים הפרוטסטנטיות

551021_2169

מפעל האמן הפולני  Lukasz Surowiec

אנדרטה ממוסדת יותר ופרטית פחות הוקמה ב- 1991 לאחר מכרז רשמי של מועצת הרובע. האמן הפולני קרול ברונייטובסקי יצר קיר שגודלו כגודל קרון רכבת. בקיר הפראי יש חורים הנראים כאנשים. יחד עם זאת ניתן לתת למראה המופשט פרשנויות נוספות. לצד הקיר שהוא חלק מהכבש המוביל לרציף עצמו יש לוח זיכרון ובו פירוט של מידע מהותי שהיה חסר בלוח הזיכרון באנדרטת הנשים. יש בו גם אזהרה למתבונן לחשוב לא רק על העבר אלא גם על ההווה ועל העתיד.

551021_2170

האנדרטה של האמן הפולני קרול ברונייטובסקי

האנדרטה השלישית אף היא עברה מכרז רשמי שערכה חברת הרכבות הגרמנית שהתנערה במשך שנים מלקיחת אחריות על חלקה במכונת ההשמדה. האנדרטה נחנכה בתחילת 1998 וזכתה לביקורים של אישים מישראל, ביניהם, שמעון פרס, אריק שרון ואהוד אולמרט. את האתר עיצבו הארכיטקטים ניקולאוס הירש, וולפגאנג לורך ו-אנדריאה ונדל. הם הניחו 186 יציקות פלדה על הרציף ליד המסילה כאשר כל לוח מתעד את מועד השילוח, מספר היהודים שהיו במשלוח והיעד אליו הוא יועד. ישנם ברציף מספר לוחות ללא ציון נתונים. שתי סיבות הובילו לכך, הראשונה שסך היהודים שנשלחו לא מתאים לנתונים הידועים. השנייה הרצון להתייחס גם לאלה שמקום קבורתם לא נודע. הצמחייה הפראית שגדלה עם השנים הושארה במכוון בכדי לסמל שמכאן רכבות נוספות לא יצאו.

551021_2171

תחנה שנייה – Friedrichstrasse

ביציאה מתחנת רכבת זו נמצאת האנדרטה לזכר ה- Kindertransport של האמן פרנק מייסלר. זהו פסל אחד מממספר פסלים שעיצב האמן. במקרה זה מוצגת ההצלה של ילדים יהודים מול אלה שנשלחו אל מותם. מתחנת Friedrichstrasse נשלחו לראשונה 190 ילדים במבצע ההצלה.

לאחר ליל הבדולח הופעל לחץ על ממשלת בריטניה לאשר הגירת ילדים לארץ ישראל. לבסוף ניתנה הסכמה להעביר אלפי ילדים לבריטניה במחיר של 50 פאונד לכל אחד. בתחילה הוסכם על תנאים מגבילים של פליטים במעבר אבל אחר כך הוקלו התנאים. הילדים (בני 5 עד 17) הורשו לקחת מזוודה אחת, סכום כסף מוגבל ותמונה אחת. ספרים, צעצועים ודברי ערך לרוב הוחרמו. הילדים הוסעו מגרמניה, אוסטריה וצ'כוסלובקיה ברכבות להולנד ומשם לבריטניה באניות. נאסר על ההורים ללוות את הילדים אל תחנת הרכבת בכדי למנוע סצנות פרידה רגשניות ומזיקות מבחינה ציבורית. בסך הכול ניצלו כעשרת אלפים ילדים. חלקם לא הבין, מן הסתם, את הסיבות לעקירה. הם מצאו את עצמם בחוסר ידיעה לגבי עתידם, בסביבה זרה וללא ידיעת השפה. חלקם אכן זכו לגור אצל משפחות חמות אבל היו גם כאלה שמצאו את עצמם במשפחות מתאכזרות, במוסדות או במקומות עבודה לעתים ללא שכר. לרבים מהם נודעו הסיבות למעשה רק לאחר המלחמה. רבים מהם לא יכלו להתאחד עם משפחותיהם אשר נספו או בשל העובדה שהם נשלחו בגיל צעיר וזיכרון משפחותיהם טושטש.

הצד השני של האנדרטה מציג ילדים שנשלחו אל המוות. מספרם גדול יותר, הם פחות מסודרים והם עונדים טלאי.

תחנה שנייה בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

האנדרטה לזכר ה- Kindertransport של האמן פרנק מייסלר

תחנה שלישית – Rosenstrasse

המורכבות במעמדם של היהודים בגרמניה בתקופה הנאצית באה לידי ביטוי באירוע המכונה מחאת Rosenstrasse. בפברואר 1943 החל הגסטפו לעצור/לצוד את אלפי היהודים שנותרו בברלין, רובם היו או נשואים לנשים אריות או עבדו במפעלים החיוניים. כ- 2000 הגברים שהיו נשואים לנשים אריות הופרדו ונכלאו בבניין מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית "ברחוב הוורדים". כיום מציין את מיקומו עמוד מודעות בצבע בורדו ועליו מידע בנושא.

ב- 27 לפברואר החלו להתגודד מול המבנה נשותיהם של הכלואים שהצליחו לגלות את מקום הכליאה אותו ניסה הגסטפו להסתיר. הן ניסו ליצור עם בני זוגם קשר ולדרוש מהשלטונות את שחרורם. באופן ספונטני התפתחה הפגנה שהלכה וגדלה, אליה הצטרפו הילדים, קרובי משפחה ומקומיים. למרות תנאי מזג האוויר הקשים ולמרות שבתקופה זו ברלין כבר מופצצת המחאה נמשכה מספר ימים. בשלב מסוים הציב מולן הגסטפו מכונות ירייה. הנשים לא נרתעו ולא זזו. האירוע הטריד מאד את שר ההסברה הנאצי יוזף גבלס. מתוך רצון לטשטש את האירוע ולמנוע מחאות דומות במקומות אחרים הוא הורה על שחרור הכלואים. במידה מסוימת הוא הצליח בשתי המטרות. רק ב- 1985 לאחר פרסום ספרו של הסופר האמריקאי נתן סטולצפוס  "מרד הלבבות" יצא האירוע לאור.

עד היום אין בהירות לגבי השתלשלות האירועים והכוונות שעמדו מאחורי המעשים. יש הטוענים שהאירוע נופח מעבר לממדיו. יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שקבוצה קטנה יחסית של נשים התנגדה נמרצות למשטר האיום ולמעשיו וניצחה.

תחנה שלישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

העמוד המציין את מיקום בניין מחלקת הרווחה של הקהילה היהודית "ברחוב הוורדים"

פסלה של הפסלת Ingeborg Hunzinger הנמצא בפארק קטן בקרבת מקום נותן ביטוי להתנגדות זו. הפסל Block der Frauen (בלוק הנשים) נחנך ב- 1995 והוא עשוי מאבן אדומה. הוא מורכב מאד ויש בו, בין היתר, אלמנטים של מחאה, אבל וסמלים יהודיים. על הפסל נכתב בגרמנית: הכוח של התנגדות אזרחית; חוסנה של האהבה מנצחים את האלימות של הדיקטטורה; החזירו לנו את בעלינו; נשים עמדו כאן והביסו את המוות. גברים יהודים שוחררו.

תחנה שלישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

אנדרטת "בלוק הנשים" של Ingeborg Hunzinger

ממול לפסל Block der Frauen בקצה השני של הגינה הקטנה מצוי פסל נוסף של אדם היושב על ספסל ומסתכל על הפסל של הנשים. הפסל נותן ביטוי לשני נושאים. הראשון, המבט האדיש של הדמות הוא מבטה האדיש של אוכלוסייה שלמה למתרחש מתחת לאפה. השני, החוק שאסר על יהודים לשבת על ספסלים כגון זה במרחבים הציבוריים.

תחנה שלישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

ברחוב Heidereutergasse הסמוך עמד בית הכנסת הראשון (Alte Synagoge) בברלין. בנייתו הסתיימה ב- 1714. הוא נבנה בסגנון בארוק ושירת את הקהילה כ- 200 שנה. המבנה נהרס בהפצצות על ברלין. בתקופה הקומוניסטית האזור שוטח לחלוטין. את יסודותיו גילו כאשר החלו להקים בניין במקום. הבנייה הופסקה.

תחנה רביעית – אזור ה- Hackescher Markt

יהודים חיו בברלין בתקופות שונות. אולם קהילה יהודית רשמית החלה להיווצר מ- 1671 עת פרידריך וילהלם (הידוע כאלקטור הגדול) הורה לנציגו ב-וינה לאסוף מספר משפחות שגורשו מהעיר על ידי הקיסר לאופולד הראשון ולהביאם לברלין. 50 המשפחות שהגיעו זכו לתנאים יחסית נוחים, טופלו משפטית בצורה הוגנת, הקימו חברת קבורה וקנו שטח לבית קברות. מעמדם היה Schutzjuden, כלומר מעמד של 'יהודי תחת חסות'. היות וכל יהודי ייצג את כל הקהילה הייתה אחריות הדדית. כל יהודי חדש שרצה להיכנס לעיר (העיר הייתה מוקפת חומה והיהודים נכנסו דרך שער אחד בלבד) היה צריך לעבור בדיקה ולקבל את אישור נציג הקהילה. נראה כי דווקא את הסלקציות הראשונות ערכו היהודים לעצמם. במשך השנים ומול השליטים השונים היו עליות וירידות במידת ההגנה, באיסורים, בהגבלות ובמסים שהוטלו על היהודים. בין משפחות היהודים עצמן נתגלו מאבקים, לעיתים כאלו שפיצלו את הקהילה. לדוגמה, השאלה היכן להתפלל. באותה עת לא היו בתי כנסת (הדבר נאסר) ואת התפילות קיימו בבתים פרטיים. לאחר מאבק ארוך בו עורבו השלטונות הוסכם על בניית בית כנסת. כאמור בית הכנסת הראשון הוקם ב- 1714. מצבה של הקהילה באותה עת היה טוב ובית הכנסת היה מבנה מרשים. כתב (צו) הסובלנות שפורסם ב- 1781 על ידי יוזף השני ויש הרואים בו את תחילת האמנציפציה, העניק ליהודים זכויות שלא היו להם עד לאותה תקופה. אחת הנגזרות שלו הייתה בתחום החינוך. יותר ויותר יהודים נחשפו להשכלה כללית.

משה מנדלסון (1729-1786) שנכנס לעיר כתלמיד עני, מייצג את השינוי הן בקהילה והן ביחס אליה. עד היום הוא נחשב לאבי תנועת ההשכלה. הצלחתו והצלחת יהודים אחרים ברכישת השכלה (פילוסופיה, רפואה, מדעים, ספרות) העניקו להם ולקהילה כבוד. אט אט ולמורת רוחם של המבוגרים החלה התנתקות מהדת והתקרבות לתרבות הגרמנית. הגברים גילחו את זקנם וחלק מהיהודים אף הוטבלו לנצרות. בתקופתו של פרדריך וילהלם השני ניתנה אזרחות ליהודים החיים בפרוסיה. הם החלו להתגייס לצבא ולמרות התנגדויות שונות שיפרו את מעמדם לבלי הכר. ב- 1848 כל הפרוסים היו שווים בפני החוק. ב- 1868 חוקק חוק האוסר על אפליה דתית.

מתחים בין רפורמה לאורתודוקסיה, בין גרמנית לשפת הקודש, בין השכלה כללית ללימודי תורה ליוו את הקהילה היהודית בברלין במשך כל השנים הללו. לא מפתיע שבשלב מסוים (1869) היהודים האורתודוקסים הקימו קהילה נפרדת בשם "עדת ישראל" במטרה לחיות חיים על פי ההלכה היהודית בחברה הגרמנית. כעשר שנים מאוחר יותר הם פרשו והפכו לקהילה דתית נפרדת עם מוסדות עצמאיים. גם כיום לאחר כל האירועים ההיסטוריים, הקהילה קיימת אם כי יש מי שמפקפק בתפקודה ובתרומתה.

הפרעות במזרח אירופה בסוף המאה ה-19 הביאו להגירה עצומה של יהודים. כ-100 אלף מהם הגיעו בגלים גם לברלין. ה- Ostjuden (יהודי המזרח) התיישבו גם באזור כיכר Hackescher Markt. צורת החיים שרבים מהמהגרים הכירו (שטייטל) הועתקה גם לכאן. נוצרה מעין תת קהילה מובחנת, סוג של גטו. המראה, הלבוש, השפה, העיסוקים, החינוך היו שונים. תחושתם של יהודי ברלין הייתה רתיעה מהאוכלוסייה החדשה שהגיעה ואשר פוגעת באפשרותם לאינטגרציה טובה. הקרע שנוצר היה עמוק. חלק מהיהודים הוותיקים האמינו כי היטלר בדבריו כנגד היהודים מכוון בעצם אל ה-Ostjuden ועם עלייתו לשלטון הוא יטפל בהם ולא במי שהתערה בחברה הגרמנית.

עוד על הקהילה היהודית בברלין במאמרו המצוין של ד"ר פינחס רוזנבליט באתר דעת – קהילת ברלין.

מול תחנת הרכבת Hackescher Markt נמצא אזור שלאחר איחוד ברלין שופץ והפך לאחד מהאזורים האפנתיים של ברלין הן במהלך היום ובמיוחד בלילה.

חלק מהחצרות הסגורות שאפיינו את מגוריהם של ה- Ostjuden עדיין בנמצא. Hackesche Höfe היה קיים עוד לפני מלחמת העולם השנייה. מדובר בשמונה חצרות שחוברו יחד, עוצבו בסגנון ארט נובו ושילבו מגורים, עבודה ובידור. בתקופה הקומוניסטית דאגו השלטונות לשמר את האזור. לאחר האיחוד האזור שוב הפך למרכז תוסס.

תחנה רביעית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

לא רחוק מאחת הכניסות ל-Hackesche Höfe בחצר פנימית שהכניסה אליה מרחוב Rosenthaler Strasse 39 נמצא מוזיאון Otto Weidt.

תחנה רביעית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

חיים המשופם מציץ אל הסמטה שליד המוזיאון.

חיים המשופם מנהל המוזיאון שומר עליו בקנאות כמו על שפמו המפואר.
המוזיאון שהוקם ב- 1999 אינו גדול אבל הוא מספר סיפור על גרמני אחר. ליד כל המוצגים יש הסברים גם בכתב ברייל.
מול הגרמני האחר יש סיפור על יהודיה אחרת הקשור, בין היתר, גם למפעל זה.

תחנה רביעית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

אוטו וייט (וידט) היה תעשיין לא יהודי שבשלב מסוים של חייו החל לאבד את מאור עיניו. הוא הקים ב- 1936 בית מלאכה לייצור מטאטאים ומברשות. מצב ראייתו הניע אותו להעסיק אנשים בעלי מום כמוהו וזאת בניגוד גמור למדיניות הנאצית שהחלה לצבור תאוצה באותה עת. הנאצים טענו שאנשים נכים הם נטל על החברה והעלימו אותם. הליכה נגד הזרם תוך לקיחת סיכון אישי אפיינה אותו גם בהמשך. למזלו ולמזלם של עובדיו הוא עבד עם הוורמאכט (כנראה עבור שוחד) והמפעל הוכר כמפעל חיוני למאמץ המלחמתי. במפעל עבדו כ- 30 יהודים עיוורים וחירשים. כאשר החלו רדיפות הנאצים הוא עשה כל שביכולתו להגן על עובדיו. הוא שיחד קצינים, זייף תעודות, קיבל הודעות מראש על האקציות ('אקציות המפעלים') והודיע לאנשים לא להגיע לעבודה, הוא מצא עבורם מקומות מסתור (חלקם במפעל עצמו) תוך סיכון חייו. כל זה עבד עד שלב מסוים. לבסוף האנשים נתפסים. אוטו לא מוותר וממשיך לסייע לעובדים בחבילות מזון שהוא שולח למחנות, בכסף שוחד בכדי לנסות לשנות את גורלם ולהעבירם לדוגמה מאושוויץ לטרזינשאט ובניסיונות לאתר את מי ששרד ואף להצילו מצעדות המוות. לאחר המלחמה הוא מקים בית יתומים עבור ניצולים מהמחנות. רק ב- 1971, שנים רבות לאחר מותו, הוא מוכר ב-"יד ושם" כחסיד אומות העולם.

סיפורה של Stella Kübler Isaacksohn (שם נעוריה Goldschlag) אף הוא מתקשר למפעל זה. סטלה היהודייה נלכדה ב- 1943. הגרמנים הציעו לה לעבוד עבורם. בתמורה לעזרתה בלכידת יהודים הם ישמרו על משפחתה. היא שירתה את הגסטפו עד 1945 ויש אומרים שהייתה יעילה מאד הן בזכות הכריזמה והן בזכות היכרותה את חיי הקהילה. לא ברור כמה יהודים נתפסו בגללה, הנתון הנמוך מדבר על 600 בעוד הנתון הגבוה על 3000. בצדק היא זכתה לכינוי "הרעל הבלונדיני". היא המשיכה לעבוד עבור הגסטפו גם לאחר שהם הפרו את הבטחתם ושלחו ב- 1944 את הוריה אל מחנות המוות. יש לציין שגם היא נשלחת למחנות באחד מהגירושים האחרונים. לאחר המלחמה היא נלכדה על ידי הסובייטים וישבה עשר שנים בכלא. לאחר שחרורה היא עזבה את ברלין וצצה שוב בשנות ה-90 כאשר עשו עליה סרט. בסרט היא לא התנצלה ולא הביעה חרטה על מעשיה. ב- 1994 ימים ספורים לאחר שהוא הוקרן היא נמצאה מתה. ככל הנראה התאבדה.

סטלה הייתה אחראית ללכידת משפחת Horn (ארבע נפשות) שהוסתרה במפעל.

אתר המוזיאון

תחנה רביעית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

תחנה חמישית – Grosse Hamburg strasse

ברחוב זה הנמצא בקרבת Rosenthaler Strasse יש מספר אתרים אשר חלקם קשורים ליהודים וחלקם לא. בשל אופי האתרים וההתרחשויות ההיסטוריות הקשורות ברחוב הוא קיבל את הכינוי "רחוב הסובלנות והמוות".

בית הקברות היהודי הראשון – שימש את הקהילה היהודית בין השנים 1672-1827. הוקם לאחר הבאתם של היהודים מוינה על ידי האלקטור הגדול. לוח שהוצב בו ב- 1884 מעיד כי השטח נקנה על ידי מנדל ריס. בעת סיום פעולתו היו בו 2,767 קברים . ב- 1943 הנאצים מכריזים על המקום כשטח "מבוזבז". כל הקברים נעקרים. מסיבות מסוימות חלק מהמצבות נשמר והן נמצאות לאחר המלחמה. לא החזירו אותן היות ובזמן המלחמה השטח שימש כקבר משותף לכ- 3000 אנשים. ב- 1970 הוסרו המצבות היהודיות שנותרו והצלבים שסימנו את הקבר ההמוני. השטח יושר והפך למעין פארק קטן של זיכרון. כיום יש בו מצבה סמלית של משה מנדלסון וסרקופג של מצבות הרוסות.

תחנה חמישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

בית הקברות היהודי הראשון

אנדרטת הקורבנות היהודיים של הפשיזם – יצירה של האמן Will Lammert שהייתה אמורה להנציח את מחנה Ravensbrück אך הוצבה כאן ב-1985. יש לציין שעם עליית הנאצים לשלטון נרדף האמן כבוגד בשל השקפותיו הפוליטיות ונישואיו ליהודיה. הוא ברח מגרמניה לצרפת ואח"כ לברית המועצות. הוא שב לברלין המזרחית לאחר 18 שנים של גלות ושם מת ב- 1957.

האנדרטה הזו היא אנדרטת ההנצחה הראשונה ליהודים בברלין. 13 דמויות יחפות מברונזה בממדים שונים. רובן עומדות, מביטות לכל מיני כיוונים במבט מפוחד כאשר שתיים כורעות. הדמויות  ניצבות על מבנה בטון בכניסה לבית הקברות. הסדר של הדמויות נקבע על ידי האמן לפני מותו.

תחנה חמישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

אנדרטת הקורבנות היהודיים של הפשיזם

Sculpture "Jewish Victims of Fascism" (1957) by Will Lammert, Große Hamburger Straße, Berlin.
מקור ויקשיתוף . הצלם : Jochen Jansen

בית האבות – ב- 1844 הועבר לכאן בית האבות היהודי שהיה ברחוב אורניינבורג. הוא שירת את הקהילה עד 1942. לאחר שהוחרם שימש את הנאצים כמחנה איסוף (Sammellager) ובית מעצר. ההפצצות החריבו אותו כליל.

בית ספר תיכון יהודי (Jüdische Oberschule Berlin או בקיצור JOS) – בית הספר הועבר לכאן ב- 1863. לימדו בו בנוסף לתנ"ך ותלמוד גם מתמטיקה, צרפתית, ביולוגיה ופיזיקה. בתחילת 1942 הורו על סגירתו והוא הוחרם ושימש בדומה לבית האבות כמחנה איסוף ובית מעצר. באופן מפתיע הכיתוב המקורי והתבליטים המקוריים המעידים כי המקום היה בית ספר ליהודים עדיין מופיעים על האכסדרה. הפסל של משה מנדלסון שעמד בכניסה הוסר. לאחר המלחמה הוא שימש כבית ספר מקצועי. הוא נפתח מחדש כבית ספר תיכון יהודי ב- 1993. כיום לומדים בו למעלה מ- 400 תלמידים יהודים ולא יהודים. בנוסף לתכנית הלימודים הרגילה יש בו שיעורי עברית ויהדות. הקפטריה כשרה וחוגגים בו חגים יהודיים.

הבית החסר – האמן הצרפתי Christian Boltanski הציב ב- 1990 לוחות הנראים כלוחות אבל בעיתון על קירות של שני בתים כאשר ביניהם יש חלל. החלל היה למעשה בית שהופצץ ב- 3 בפברואר 1945. שני הבתים מצדדיו שרדו. הלוחות מציינים מי חי בבית בין השנים 1930-1945 ומיקומם מנסה להצביע על מיקום הדירה המשוער. הלוחות כוללים שם משפחה, תאריך המגורים ומקצוע ראש המשפחה. מעבר לתיעוד, השמות והמקצועות מעידים על השונות של התושבים שגרו כאן ובעצם על מרקם החיים המיוחד שהופר על ידי הנאצים. על פי התאריכים ברור שככל שעובר הזמן השמות היהודיים נעלמים. עבודת האמן יוצרת חלל שצריך להתמודד איתו. מתברר שהשכנים לא היו מרוצים מהמשיכה התיירותית והם מנעו באמצעות שער גישה קרובה לקירות.

תחנה חמישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

מול הבית החסר נמצאים בית ספר התיכון ובית נוסף עם חורי כדורים. זהו ככל הנראה אחד מהבתים האחרונים שנותרו מהמלחמה המשמשים מזכרת לירי שכזה.

תחנה חמישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

אבני הנגף (Stolperstein)

ברחבי ברלין ניתן היה לראות אבנים זהובות בוהקות. מדובר בעבודתו של האמן הגרמני Günter Demnig. בתחילת שנות ה-90 הוא החל בפרויקט הנצחה ייחודי של קורבנות הנאצים, יהודים ושאינם יהודים. הוא חרט על לוחות פליז פרטי מידע של האדם אותו הוא רצה להנציח. על לוח הפליז  לרוב יהיה כתוב  "כאן חי" / "פה גר", השם, תאריך לידה, תאריך המוות או תאריך המשלוח למוות ופרטים מהותיים אם קיימים. הלוח מונח על קוביות בטון בגודל קבוע ומושקע במדרכה לפני הכניסה לבית המגורים של האדם שנרצח. במקרים מסוימים השלט לא מורה על מקום המגורים אלא על מקום העבודה או הלימודים. המידע מושג באמצעות מחקר ומבוסס על מסמכים. כיום מסייעים למחקר תלמידי בתי ספר המנסים להתחקות אחר סיפורם האישי של אנשים שגרו ליד מקום המגורים או הלימודים שלהם. מתברר שיש חשיבות עצומה למעורבותם זו בתהליך הזיכרון ולימוד העבר. את 7000 האבנים הראשונות גינטר עשה על חשבונו. מחירה של כל אבן מוערך ב- 95 יורו. הפרויקט תפס תאוצה והפך לפרויקט ההנצחה הגדול ביותר. כיום הפרויקט ממומן מתרומות. ב- 2011 נמנו למעלה מ- 30 אלף אבנים בלמעלה מ-600 ישובים באירופה.

ברוב מוחלט של המקרים לא היו בעיות גם כאשר האבנים הונחו ללא רשות. בחלק מהמקרים נתגלו בעיות בין אם בהתנגדות המדינה (פולין) או הרשות המקומית (מינכן, לייפציג) או במקומות שבהם הולאם רכוש היהודים והיה חשש מצד בעלי הרכוש. הושמעו גם קולות נגד מתוך הקהילה היהודית. נטען שאין זה מכובד ששמות האנשים שנספו יהיו למרמס רגליהם של העוברים ושבים. במקרים רבים נמצא פתרון מוסכם כמו קבלת הסכמת קרובי משפחה אם ישנם.

המצדדים בפרויקט טוענים שהאבנים הללו בולטות והעצירה לידן מחייבת הרכנת ראש והתייחסות לפרט. מעבר לזה הזיכרון מלווה את האוכלוסייה בכל מקום ולא רק באתרים ספציפיים וקולקטיביים.

551021_2179

תחנה שישית ואחרונה – בית הכנסת החדש (Neue Synagoge)

בית הכנסת שנבנה בין השנים 1859-1866 נועד לענות על צרכי הקהילה היהודית ההולכת וגדלה בברלין. הוא נחנך בנוכחות "קנצלר הברזל" ביסמארק אשר חותם על צו האוסר על שינוי המבנה המיוחד. לצו זה יהיה תפקיד משמעותי ב-"ליל הבדולח" היות והוא מוצג על ידי קצין המשטרה האחראי בכדי לפזר את ההמון שהחל להבעיר את בית הכנסת. התפילות נמשכו בו עד 1940. דווקא הפצצות חיל האוויר המלכותי ב- 1943 הן שפגעו קשות במבנה ששימש באותה עת כמחסן של הורמאכט. את השיקום החלו ב- 1988, שנה לפני נפילת חומת ברלין. המקום נפתח מחדש ב- 1995.

המבנה מיוחד ומצועצע בסגנונו ה-מורי. כיפתו המוזהבת בולטת למרחק. המבנה היה סוג של הצהרה – הקהילה היהודית לא מרגישה עוד צורך להתחבא והיא מסוגלת להשקיע במבנה מרשים. הקהילה היא שמימנה את המבנה. באולם המרכזי היו 3200 מושבים ובאותה עת הוא היה הגדול בגרמניה.

בית הכנסת ייצג את התהליך שעברה הקהילה היהודית. היה בו עוגב והתפללו בו בגרמנית. הגישה הלא אורתודוקסית היא שהניעה את פרישת חלק מהקהילה והקמת "עדת ישראל".

כיום בית הכנסת משמש בעיקר כמרכז קהילתי, יש בו גם בית כנסת רפורמי קטן, מוזיאון וארכיון.

תחנה שישית בסיור המודרך יהדות ברלין והרייך השלישי

את הסיור סיימנו בהתייחסות ליהודי ברלין כיום. הקהילה היהודית בברלין הולכת וגדלה. יחד עם זאת קשה לדעת מהו מספרם המדויק של היהודים החיים כיום בברלין. יהודים רבים אינם חברים או רשומים בקהילה. ישנם גם ישראלים רבים הנמצאים על אשרות או עם דרכונים זרים. בנוסף לאחר סיום המלחמה הקרה והתפוררות ברית המועצות לשעבר, פתחה גרמניה את שעריה בפני יהודים. אלפי יהודים או כאלה שהציגו את עצמם כיהודים ניצלו זאת. ב- 2006 התעורר בגרמניה דיון סוער סביב הנושא. כיום חוקי ההגירה הגרמנים אימצו את חוק השבות היהודי. בכדי לקבל מעמד כיהודי צריך להוכיח שהאם היא יהודייה.
למרות שכיום יש רנסנס בחיים היהודיים, די ברור שקיים מתח גדול בין הזרם האורתודוקסי לזרם הרפורמי. בעניין הזה הרבה לא השתנה.
נושא התמודדות נוסף המעסיק את גרמניה וגם את הקהילה היהודית הוא קבוצות הימין הקיצוניות. למרות החקיקה המחמירה והפעילות העזה נגד קבוצות אנטישמיות, מספרן של הקבוצות הקיצוניות עולה בהתמדה במיוחד בשטחי מזרח גרמניה לשעבר. יחד עם זאת דוחות מראים ירידה במספר החברים בארגונים אלו. המדינה משקיעה כסף רב בתכניות ארציות הנלחמות בתופעה.

סביר להניח שסיום הסיור בבית הכנסת אינו מקרי. הייתה לי תחושה של המשכיות וניצחון. בברלין מתקיימת כיום קהילה יהודית פעילה ותוססת.