לפני כחודשיים נפתחה ברמת החייל מסעדה איטלקית חדשה בשם פומו (קיצור של pomodoro). את המטבח מוביל השף שחר ברנע שעבד במטבחים שונים במסעדות מכובדות ואף ייעץ לרשתות גדולות. בשלב זה המסעדה פתוחה רק בערבים. בעתיד היא אמורה להיפתח גם בשעות הצהריים. פעולה מתבקשת לאור הקהל הפוטנציאלי העובד באזור.

הכניסה ל- פומו (pomo)

הגענו בשעת ערב מוקדמת. מרפסת פתוחה ובה צמחייה ותאורה דרמטית קבלו את פנינו. למרות שהיה חם ולח, היה מי שסעד בחוץ. בפנים התפוסה הייתה נאה ביותר. הקהל היה מגוון וכלל זוגות, קבוצות ומשפחות. בתחילה היה מאד רועש ואנשי הצוות נעו בתזזיתיות. בהמשך העניינים נרגעו מעט.

פומו (pomo)

מבחינת העיצוב, המקום מעט עמוס אם כי מעניין בדרכו. נראה כי השקיעו כאן ממון לא מבוטל. מה שתפס את עיניי משלל הגירויים היו האלמנטים המנוגדים: קווים עגולים ורכים לעומת קווים ישרים, חדים ונוקשים; צבעים כהים וכבדים (חום,  אפור, שחור) מול צבעים בהירים ולא שגרתיים (צהוב, כתום, זית); עץ מול מתכת ועוד. למרות האקלקטיות בחומרים, בצבעים ובתאורה, איכשהו הכול הסתדר. בר ארוך תחם את המטבח הפתוח. בקצה שלו ניצב טאבון גדול. הטאבון הזכיר לי תנורי חימום גדולים כמו שראיתי בטירות באירופה. עם זאת היה בו משהו מודרני אפילו חללי, שוב ניגודיות של ישן מול חדש.
למרות העיצוב הייחודי היו שתי בעיות. באזור בו ישבנו, הישיבה הייתה צפופה. בעיה נוספת קשורה לאקוסטיקה. לרגעים הרעש היה מוגזם והתקשיתי לנהל שיחה עם המלצרית. בעת הזמנת המנות כמעט ולא שמעתי אותה ונראה שגם היא התקשתה לשמוע אותנו. לאחר ביצוע ההזמנה קיוויתי בליבי שאכן נקבל את מה שהזמנו.

הטאבון ב- פומו (pomo)

אנשי צוות רבים עמלו על המלאכה הן בחלק של האורחים והן במטבח הפתוח. המלצרים נעזרו בטאבלטים ללקיחת ההזמנה ולפירוט מחירי הספיישלים. המלצרית שלנו השתדלה לעשות את המיטב. היא הקשיבה (כשניתן היה לשמוע), ייעצה, המליצה ונענתה לבקשתנו לרווח את הוצאת המנות. פה ושם היו פספוסים, לדוגמה היא לא ציינה את מחירי המנות המיוחדות אלא רק לאחר ששאלתי במפורש או שמנה אחת הקדימה לצאת. אף על פי כן השירות היה יעיל.

התפריט עצמו מחולק למספר קטגוריות: כחמש עשרה מנות ראשונות ו-סלטים שמחירם עד 54 ₪; שבע מנות פסטה בטווח מחירים שבין 53 ל- 82 ₪; ישנן גם שלוש מנות פסטה המוגדות מיוחדות וטווח מחירן נע בין 69 ל- 74 ₪; תשע פיצות בטווח מחירים שבין 49 ל- 69 ₪ וחמש מנות עיקריות בטווח מחירים שבין 67 ל- 142 ₪. בסך הכול היצע מכובד, מגוון ומבטיח.

בתפריט היין כ- 40 יינות איטלקיים וישראליים. התפריט מסתמך בעיקר על שני מפיצים גדולים. כעשרה מהיינות מוצעים גם בכוסות. למרות העדר ציון שנות הבציר ליד היינות, הרשימה נראית סבירה ואני מניח שהיא תספק את רוב הסועדים. 50 ₪ הם דמי החליצה.
בנוסף ליין מוצעים גם ששה קוקטיילים, שבע בירות ועוד היצע של כשלושים משקאות אלכוהוליים מסוגים שונים.

פולנטה שרימפס (54 ₪) – ממיוחדי היום
על פולנטה מוקשית (גריל או תנור) בצורת דסקית הונחה תערובת שכללה חמישה שרימפס ומגוון ירקות (ז'וליינים של זוקיני, עגבניות שרי מאורכות, זיתי קלמטה). אלה נחו ברוטב חמאתי שכלל יין לבן, עשבי תיבול, צלפים ופרוסות פלפל חריף.
מרכיבי המנה עשו רושם טוב מאד. השרימפס נעשו כהלכה והרוטב היה חמצמץ ומוצלח. למרות שהפולנטה הייתה מעט גרגירית ואנמית נהניתי מהמנה.

פולנטה שרימפס ב- פומו (pomo)

זוקה (41 ₪)
שלוש חתיכות של דלעת (שתיים מתוכן דלעת ערמונים ואחת דלעת יפנית) עברו בטאבון והונחו על צלחת מלבנית מאורכת. הן לוו בפרוסות גבינת בושה (המלצרית הדגישה שזו גבינת עזים עטופה בעובש לבן) ובגילוחי פרמזן ועוטרו בשבבי פיסטוק. שמן זית, בלסמי ועלעלי מיקרו חתמו את ההגשה.
הטעמים העזים (מתיקות, אגוזיות, מליחות ועישון) לא התחברו לי. גבינת הבושה הייתה דומיננטית מידי וגם לא אהבתי שהקליפה של חלק מהדלעת הייתה בלתי אכילה. המנה הרגישה לי כבדה ולא קוהרנטית.

זוקה ב- פומו (pomo)

פיצה קלבריה (67 ₪)
פיצה לבנה. על בצק בעובי בינוני היו מוצרלה וקרם פרש. בנוסף הפיצה כללה פרוסות תפוחי אדמה, מספר חתיכות פנצ'טה, מספר גבעולי אספרגוס דקים וביצת עין.
הפיצה הייתה מכובדת מבחינת גודלה. חומרי הגלם, לעומת זאת, היו פחות נדיבים. הבצק נעשה כהלכה והיה טעים. הוא היה יציב והחזיק היטב את התכולה שמעליו. תפוחי האדמה היו מעט מעל הנקודה של עשיית חסר. עם זאת אהבתי את מידת העשייה שלהם שהייתה מנוגדת בצורה מרשימה לגבינה הרכה והוסיפה למשחק המרקמים. מבחינת הטעמים הפיצה הייתה מאד עדינה, הפנצ'טה כמעט ולא הורגשה.

פיצה קלבריה ב- פומו (pomo)

ראגו נפוליטני (67 ₪)
המלצרית ענתה לשאלתנו שהפסטה ברוב המנות מגיעה מבחוץ. עם זאת עבור המנה הזו ושלוש מנות הפסטה המיוחדות הם מכינים את הפסטה במקום. היא הוסיפה שהתרד המתווסף לפפרדלה משפיע יותר על המראה ופחות על הטעם והיא אכן צדקה. הרוטב שליווה את הפפרדלה כלל על פי התפריט בשר בקר בבישול ארוך, יין אדום, עגבניות וירקות שורש. לאחר ההגשה ביקשנו לעטות על הפסטה פרמזן מגורד. המלצרית גירדה את הגבינה בשולחן.
בתפריט המנה נראתה מבטיחה, בפועל פחות, הרבה פחות. הפסטה הייתה רכה מידי. ניכר שהרוטב אכן התבסס על עגבניות אך הבשר היה טחון דק מידי ולא הגיע בחתיכות כפי שמקובל במתכונים הקלאסיים של ראגו נפוליטני. טעם הבשר לא בלט. התחושה שניסו ליצור כאן "אוכל מנחם" אולם זו מנה משעממת לסועד בודד.

ראגו נפוליטני ב- פומו (pomo)

את הארוחה ליווינו בבקבוק מים מינרליים מוגזים גדול (27 ₪) ובבקבוק יין שהבאנו מהבית. 

Cortese Barbaresco Rabaja 2005
שנה טובה. היין נפתח מספר שעות מראש. יין רך, גוף בינוני רזה, אלגנטי, טעם שיורי לא ארוך. בחלון השתייה. בדיעבד היין התאים למקום ולמנות שאכלנו.

Cortese Barbaresco Rabaja 2005 ששתינו ב- פומו (pomo)

לסכום

אני יכול להבין את הביקוש שיש ל- פומו. מדובר במקום יפה עם שירות משתדל ותפריט עם מגוון נאה של אופציות במחירים שאינם בשמיים.

עם זאת יצאתי מהמסעדה בתחושה שהיא נושאת עמה ניגודים ולא רק מבחינה עיצובית. מצד אחד המקום מושקע ומשדר אווירה יוקרתית אך מהצד השני התפריט קורץ לקהל רחב. בנוסף המנות משדרות משהו טכני בעוד שאני מצפה ממסעדה איטלקית לקצת יותר חום ויצריות.

בסך הכול מדובר במסעדה פונקציונלית עם אוכל משביע אך לא מרגש או מלהיב.

 

אוכל:  

שתייה:  

אווירה:  

שירות:  

כללי:  

 

פומו
רחוב הברזל 11 רמת החייל
טלפון: 03-9225320

עמוד הפייסבוק

עמוד האינסטגרם