פורסם במקור באוגוסט 2010.
את Chateau Lamothe du Prince Noir מצאנו באמצעות אתר tripadvisor שעזר לנו במציאת אכסניות ברוב נסיעותינו. חוות הדעת על המקום היו חיוביות. בנוסף המיקום שהתאים לנו והמראה הלקוח מן האגדות של הטירה הם שנתנו את הדחיפה האחרונה.
Chateau Lamothe du Prince Noir נמצאת ב- St-Sulpice-et-Cameyrac, כפר קטן במחצית הדרך בין בורדו ל- סנט אמיליון. שער הכניסה לטירה הוא יחסית קטן, צנוע ובקלות ניתן לפספס אותו. צלצלנו באינטרקום ולאחר מספר שניות השער החל להיפתח לאטו. נסיעה של עוד מספר רגעים בשטח וראינו את המבנה המהודר עומד לפנינו. הטירה מוקפת במעין חפיר מלא במים ומכוסה בצמחיית קיסוס. אח"כ נודע לי שהיא נמצאת בפארק בשטח של כמה עשרות הקטר וניתן אפילו למצוא באזור חיות בר (צבאים, ציפורים אקזוטיות, שועלים וכו').
לאחר שהחנינו את הרכב יצא לקראתנו בעל הבית – מר Jacques Bastide. איש לא צעיר שכוחותיו עוד במותניו. הוא היה איש שיחה חריף, מאלה שיודעים הרבה ועומדים על דעתם. נכנסנו פנימה והוא החל לספר לנו מעט על ההיסטוריה של המקום: המקום קיים מהמאה ה-11. הנסיך אדוארד מווילס (הנסיך השחור) התאכסן בו והשתמש במקום כבית הציד שלו. הוא סיפר שהמקום הפך ממבצר לטירה במאה ה- 18. הבעלים באותה התקופה נהנה מפריחה כלכלית בזכות תעשיית היין שהתפתחה מאד באזור. הוא הוסיף שהוא נכדו של כורם. ב- 1977 הם רכשו את הטירה. יש ברשותם יקב שהם גאים בו עד היום. לא היה קשה לראות את הברק בעיניו כשהתפתחה השיחה בנוגע ליין. הוא הוריד אותנו למרתף היין שלו שכלל גם בקבוקים עתיקים ונדירים.
לאחר המפגש, לקחנו את חפצינו לחדר. החדר היה ממוקם בקצה העליון והקיצוני של הטירה. לכל חדר עיצוב וצבע שונים. שלנו היה תכלכל. החדר היה גדול ומרווח מאד. סגנון העיצוב היה מין שילוב בין אמפיר ל-רומנטיות של המאה ה-19. מחלונותיו ניתן היה לצפות בחלק מהשטחים של האחוזה. אמנם לא הייתה בחדר טלוויזיה אבל שירות אינטרנט חופשי (Wi-Fi) דווקא היה. המיטה הייתה ענקית ונוחה מאד. הרצפה החורקת הוסיפה חן ואותנטיות.
בכלל עיצוב הפנים של כל הטירה שם דגש על סוג של רומנטיקה מצועצעת עם הרבה תחרות. ניכר שהטירה ידעה ימים יפים יותר אבל עדיין תשומת לב לפרטים קטנים, מגע יד נשית וטיפוח רב ניכרים.
הנחנו את חפצינו, התארגנו ויצאנו לטייל ב- St Emilion הנמצאת במרחק נסיעה של 20 דקות לערך.
לאחר שחזרנו מהטיול, פגשנו את Veronique בתו של Jacques. הכימיה איתה הייתה לא פחות טובה מהכימיה עם אביה. פשוט אנשים החפצים בקרבת אנשים אחרים. המשכנו לשוחח והתגלו לי גם צדדים לא כל כך נעימים במצבם. מתברר שקשה להחזיק טירות כאלו בימינו. לא רק שעלויות התחזוקה כבדות, גם המדינה לא מעודדת השארתן בידיים פרטיות. מתברר שחוקי הירושה מחייבים את היורש לשלם סכום כסף לא מבוטל כמס ירושה על הטירה. בטירות רבות באזור המצב הכלכלי הרעוע הולך ומחמיר. זו הסיבה שהם נאלצים לפתוח את ביתם בפני תיירים. אין להם ברירה. היא סיפרה שליבה נכמר כשראתה את בית חברת ילדותה שהפך ממקום יפה ותוסס למעין מבנה ערום וחסר חיים. ניסיונות שונים נעשים על ידי בעלי טירות להפוך את הנכס שבבעלותם לחברה בע"מ. בחלק מהמקרים זה מצליח.
במקום לא מוגשת ארוחת ערב. ביקשנו את המלצת המארחים למקום בו נוכל לסעוד את ליבנו. הם שמחו לעזור לנו. מקום במסעדה אופנתית ופופולארית בכפר השכן הוזמן בעבורנו. הדפיסו לנו מפה והוסיפו בכתב יד את הנחיות ההגעה.
היות ולא היינו אמורים לפגוש אותם יותר, Veronique ביקשה לדעת מה נרצה לארוחת בוקר. בדרכנו החוצה, נפרדנו מהם לשלום.
ארוחת הבוקר למחרת הוגשה על ידי Caroline בת נוספת למשפחה. הארוחה הייתה מרשימה בעיקר בזכות חדר האוכל עצמו והדרך בה היא הוגשה. כלי החרסינה העדינים וכלי הכסף למול הנוף הפסטורלי הניבט מהחלונות יחד עם השקט תרמו לרוממות הרוח. זו דוגמה קלאסית להשפעה שיש לצורה ולדרך הגשה. לא היה משהו יוצא דופן בארוחה שהוגשה. קיבלנו מאפים, גבינות, ביצה, חמאה, ריבות אורגניות, פירות, מיץ סחוט ושתייה החמה. מה שעשה את ההבדל והשאיר את החותם הייתה הגישה המוקפדת והמצויצת קמעה.
השהות במקום כזה היא חוויה. מעבר למפגש עם האנשים, ניתן לקבל תחושה של החיים בעולם הישן מבלי לוותר על הנוחות של תקופתנו.
