פורסם במקור בנובמבר 2014.
מזה מספר חודשים שמה של מסעדת " שראבּיכּ " בכפר ראמה עולה שוב ושוב בקרב מכירים וידידים. סקרנותי לגבי המסעדה הגלילית הלכה וגברה. הוחלט לעשות מעשה ולהצפין אל הכפר הידוע גם בשמן הזית שלו.
לשמחתנו הדרך ל- שראביכ בראמה לא הייתה מסובכת. גם את המסעדה מצאנו יחסית במהירות בזכות עזרה של עובר אורח. אמנם יש שלט ברחוב המורה על כביש הירידה אל המסעדה אבל הוא קצת נבלע בשל גווניו הבהירים.
עוד לפני שנסענו יכולתי ללמוד לא מעט על שראביכ ועל יעקוב חיאט, האיש המזוהה עם המקום. ברשת מרבים לספר את סיפורו היות והוא חולק אותו עם כל מי שמוכן להקשיב: יעקוב, היה עובד סוציאלי מסור במשך שנים רבות. הוא בן למשפחת עקורים מאיקרית שביום שיורשה לחזור ולבנות שם את ביתו, יעזוב הכול ויגשים את משאת נפשו. בינתיים הוא החליט להגשים חלום אחר ולפתוח מסעדה עממית בקרבת ביתו. הוא אינו מסעדן ולא למד לבשל באופן מקצועי אבל יחד עם ראדה אשתו הוא מביא את שפעת פרי השדה לאורחים הנקרים בדרכו. אחת מאהבותיו הגדולות משחר נעוריו הייתה ללקט עשבי בר (מאכל ותבלין) והוא נחשב למומחה בנושא. הוא יוצא אל השטח בשעות המוקדמות של הבקרים ובימי שני המוקדשים לכך. זו הסיבה שהמסעדה הקטנה סגורה בימי שני.
מיקומה של המסעדה בחניון של מבנה דו קומתי ופשטותה שלא לומר דלותה הוא נתון שיש לקחת בחשבון. בחלל היו מספר קטן של שולחנות פורמייקה, מקרר משקאות, אהילים בצורת כדור, דלפק, ויטרינה ופתח גדול אל המטבח. יש לציין לטובה את הניקיון והסדר.
לא קשה לחוש את הדיסוננס בין המחשבה על יעקוב משוטט ומלקט את הצמחים בשדות הפתוחים לבין החלל הקטן והסגור שאם מביטים ממנו החוצה רואים בעיקר בטון.
בזמן שהגענו חיכו שלושה מקומיים לקחת Take Away . בהמשך יתחלק החלל באופן מטפורי לשני חלקים, בצד אחד "תיירים" כמונו ובצד השני מקומיים. הרגשתי שאת עיקר האנרגיה משתדל יעקוב להשקיע בצד של ה-"תיירים". בהקשר זה מעניין לציין שהתפריט על הקיר כתוב בעברית בלבד.
כאשר יעקוב בא לקחת מאיתנו הזמנה, הוא התיישב על כיסא לצדנו. כששאלתי אם הגשמים שירדו בסוף השבוע הניבו את תנובת השדה הראויה הוא התנצל וציין שעדיין לא. הוא מחכה בקוצר רוח ל-לוף ולפטריות הבר. בתחילה, כנראה בשל שעת הצהריים המוקדמת, הרגשתי שהוא מנסה לכוון אותנו לארוחה קלה בסגנון חביתת ירק וחומוס אבל אנחנו משכנו לכיוון אחר. כשמנינו את הסלטים שנרצה להזמין, הרגשתי שוב שהוא מבקש לעצור אותנו אבל אנחנו בשלנו. בסוף הוא התרצה ואמר שמקסימום נארוז את מה שלא נוכל לסיים.
בסיכומו של דבר הזמנו מנה עיקרית זוגית שלפניה יגיעו חומוס, קובה בשרי אחד להתנסות ומספר סלטים ותבשילי המקום.
לצידנו עמד מתקן מים מינרליים ועל השולחנות היו כוסות חד פעמיות. שאלתי אם זה בסדר למזוג לעצמי מים מהמתקן. יעקוב הסתכל אלי במבט רך וחייך. בהחלט, אין שום בעיה.
לשולחן הוגשו מלפפונים חמוצים, לפת כבושה וזיתים דפוקים. אף אחד מהם לא היה מסעיר. אט אט החלו לזרום הסלטים שנבחרו.
לחומוס החמים שלווה בגרגירים היה ריח נעים. הוא צעק טריות. מרקמו היה מיוחד, מצד אחד דחוס מצד שני רך ו"יורד" בקלות. מבחינת הטעם הוא היה עדין ולא תוקפני. לצידו הוגש מטבל פיקנטי שכלל גרגירי פטל בר. הרוטב הוסיף נוכחות מעניינת ושילוב טעמים של חריפות לצד מתיקות וחמיצות. פתיחה מצוינת.
יש לציין שלא קיבלנו וגם לא ביקשנו פיתות. ייתכן שהייתה הסכמה שבשתיקה שהן עלולות להכביד.
נתחי חציל מטוגנים עם טחינה – החצילים היו בשרניים ונעדרי מרירות. למרות מראה הטיגון המאיים הם לא היו שומניים. הטיגון יצר מעין מעטפת פריכה ונעימה. הטחינה הייתה מעט סמיכה ונוכחת. בתפריט נכתב שהחציל מלווה ברוטב רימונים. אני לא בטוח במאת האחוזים שזה הרוטב שליווה את המנה אבל אני כן בטוח שהרוטב שליווה את המנה היה בעל מתקתקות עדינה.
חציל שלם שנעשה על האש לווה בטחינה, שמן זית, רוטב פטל ועלי מנטה. למרות ההגשה הלא כל כך אסתטית המנה הייתה טעימה. החציל היה בשרני, נעדר מרירות ולווה בטעמים בעלי גוון חמצמץ נעים.
בין שתי מנות החציל זו זכתה בעיני ליתרון קל.
עלי גפן ממולאים בבורגול שהוגשו חמים היו כנראה קודם באיזה רוטב אדמדם (עגבניות ?) שרק שרידיו נותרו עליהם. שוב הורגשה יד עדינה מאד כאילו מלטפת. עלי הגפן קיבלו פריכות באמצעות טיגון. שובל עדין של חמצמצות ליווה אותם. אהבתי.
פרחי כרובית מטוגנים עם טחינה. לטעמי חלקי הכרובית טוגנו במידה מדויקת. הם הוגשו ברוטב טחינה סמיך אבל הגיבור העיקרי לדעתי היה רוטב המנדרינות בתחתיתן. הרוטב לקח את המנה לכיוון אחר, רענן מאד. הוא העצים את המנה.
במיה ברוטב שום ולימון – ה-במיה הייתה עשויה כהלכה. היא הייתה עדינה ולא רירית ולוותה ברוטב סמיך וטעים שעטף את התרמילים.
קובה עם בשר – ה-קובה הייתה אוורירית ונעימה למאכל אבל דווקא כאן העדינות בתיבול הפכה אותה לכמעט ולא נוכחת.
סלט עלים שכלל, בין היתר, עולש, מנטה, גרגירי רימון, בצל סגול ופירות עץ האלה הארץ ישראלית. במקרה זה הדעות בשולחן נחלקו. לטעמי הסלט היה חד גוני ומריר מידי. בצד השני היו קריאות התפעלות. בסופו של דבר הסלט הגדול חוסל אבל לא בעזרתי.
מסאחן (על הלוח מסככן) – על מעין פיתה שנאפתה בטאבון בגודל של פיצה משפחתית הגיעה תערובת מצוינת של קרעי עוף, בצל וסומאק. אחת משכיות החמדה של המנה הייתה הלחות הנעימה שלה. העוף לא היה יבש כלל והבצלים עם התבלינים העשירו את הטעמים. הפיתה שהייתה לחה אך יציבה הפכה את המנה למשביעה מאד. כנראה זו הסיבה שוויתרו בשבילנו על הפיתות בתחילת הארוחה.
קפה שחור ללא סוכר לצד חלבה ומעין קונפיטורה בניחוח אניס שהכילה תאנים, אגוזים וצנוברים מעשה ידיה של אמא של יעקוב היוו את הפינאלה לארוחה מוצלחת.
המחיר ששילמנו על כל המוזכר לעיל היה 130 ₪
לסיכום
הביקור ב-"שראביכ" הרגיש כאילו התארחתי בביתו של אחד מבני הכפר. הייתה באוויר תחושה של הכנסת אורחים. הכול היה שלוו ורוגע. אפילו האוכל זרם אל השולחן בקצב מתון. אני מניח שבשעות לחץ כמו סופי שבוע הדברים משתנים. גם היד שהכינה את האוכל עשתה רושם של יד בוטחת ורגועה. מדובר ביד שהצליחה להגיש לנו אוכל שונה מהמוכר לי ושהיה עדין אך נוכח. יתרון נוסף שהאוכל לא הרגיש שומני ויצאנו שבעים אך ללא הרגשת הכבדות למרות כמות האוכל.
חשוב לזכור שמדובר במסעדה עממית נעדרת יומרות. יחד עם זאת הציפיות שהצטברו אצלי לקראת הביקור התממשו כמעט במלואן.
הגשמים הצפויים מעוררים בי שוב את הסקרנות לדעת מה יעשה יעקוב עם התוצרת החדשה שתניב לו האדמה.
אוכל : . . .
תפריט יין : אין
שירות : . . .
אווירה : . .
כללי : . . .
שראביכ (יעקוב חיאט)
כפר ראמה
שמאלה בכיכר של הכניסה המזרחית לכפר (כביש 864).
ניתן להחנות ברחוב או לרדת לחניית המבנה הנמצא כ- 50 מטר מהכיכר.
04-9995768
050-9110230
המליצו לנו על עזבה. אבל ב 11:לערך עדיין היה סגור והבעלים לא רצה להמליץ על מתחרה. אז גיגלנו. מצאנו את שראביכ ונסענו .הדרדרנו לחצר הסמוכה וחזרנו ונכנסנו לחניה מתחת לבית. התפריט הפשוא והשונה מאלה שהכרנו קסם. הזמנו חומוס שהיה חם: מעולה, חצילים ברוטב רימונים :מעולה. קובה קטנים ודקיקים עבודה מדהימה וטעימים. כבד עם בצל מטוגן ברוטב רימונים. תאווה לחיך. גם עלי הגפן הממולאים היו מעדן. לקחנו חומוס ומנה נוספת של עלי גפן ממולאים הביתה ושילמנו בסהכ 100 שח לסועד. שתיה: מיים חופשי מהמתקן ומקרר שתיה מתוקה. לקינוח קפה וחלבה. איך לא חשבו על זה קודם?
ברוך הבא ותודה על ההשקעה בתגובה והשיתוף.
שמח שנהנית/ם. אני בהחלט שותף לחוות דעתך החיובית על שראביכ. מקום ייחודי עם אוכל טעים במחיר משתלם.
[…] לצפון. בין לבין החלטנו לשוב ולבקר ב- […]
החלטנו לנסות את שראביכ בכפר ראמה (קראנו עליה לא מעט ביקורות חיוביות ברשת, ומכיוון שאני די אוהב את סוג המזון הנ"ל החלטנו לנסות). אז קודם כל לא הגזימו הביקורות שדיברו על מחסור בחניה. ה"מסעדה" ממוקמת בחניה בחלק התחתון של בית בכפר, שם יש בערך חניה ל 2-3 מכוניות. כל שאר האיזור פשוט צר מידיי או עמוס מידי לחנות בו, כך שלקח לנו כמעט רבע שעה למצוא חניה. אחרי כל הסאגה הנ"ל הגענו למקום, לקראת שתיים וחצי, רק לראות אנשים עוזבים ומציינים ש"נגמר האוכל". לא כ"כ הבנתי מה הכוונה, מה זה בדיוק אומר "נגמר האוכל" במסעדה? נגשנו למקום והתקבלנו בנפנוף ידיים נמרץ שציין את העובדה שפשוט "לא/אין". לא יודע מה איתכם, בכל עשרות שנותיי ומאות המסעדות בהן ביקרתי, אף פעם לא שמעתי על מצב בו מגיעים לארוחת צהריים ו"אין". הזוי.
אני יכול להבין את אכזבתך.
עם זאת שארביכ, כפי שכתבתי בסיכום דבריי, איננה מסעדה רגילה, בטח לא כזו שתמצא במרכזי הערים הגדולות בארץ. מדובר במקום קטן, ביתי, המופעל על ידי צוות זעיר.
בנוסף יש מקומות באירופה שבהם מסעדות פועלות בצהריים עד לשעה מסוימת (לרוב 14:00). באת לאחר השעה היעודה תתקל בדלת סגורה. לכן זה לא נכון לומר שאין דוגמאות להתנהלות כמו שנתקלת בה בשארביכ.
להבא אולי כדאי לברר מראש ולא להתאכזב. הכלל שלי (בוודאי תקף לשבתות וחגים) לא להגיע בלי להזמין מקום מראש. כאן אף ציינתי טלפון סלולארי בנוסף לטלפון של המסעדה.
יש מי שיסיק דווקא מהמקרה שתיארת שאנשי שארביכ מתייחסים ברצינות ללקוחות שלהם. הם לא מעגלים פינות ולא מושיבים אנשים ואומרים להם שחלק מהתפריט לא בנמצא. אני הייתי מתאכזב לגלות שהגעתי עד לשם וכל מה שהם יכולים להגיש לי זה פיתה וחומוס בלבד.