התאילנדית בסמטת סיני החלה לפעול לפני כשנה וחצי במתחם שמאחורי בית הכנסת הגדול בתל אביב. בימיה הראשונים היא זכתה לתשומת לב רבה מצד המבקרים והסועדים כאחד. התורים בכניסה היו ארוכים. אפילו העדר מספר טלפון להזמנת מקום והושבה על בסיס 'כל הקודם זוכה' לא צננו את ההתלהבות. אדרבא ייתכן שכך המקום הפך למאתגר ולאטרקטיבי יותר. לאחר מספר חודשים שבהם המסעדה הייתה בכותרות הופנתה תשומת הלב למקומות אחרים ולא שמעתי עליה עוד.
ביקרתי במסעדה בתחילת דרכה וביטאתי את התרשמותי. הקושי להבטיח מקום מראש מנע את חזרתי. לאחרונה נזכרתי במסעדה והחלטתי להגיע אליה שוב. הפעם היה טלפון ומענה אנושי. אני חייב להודות שהופתעתי. בשיחה עם נציג המקום התנהל סוג של משא ומתן על השעה שנגיע ומשך זמן הארוחה. כנראה שדממת האלחוט לא קשורה להורדת הילוך בפעילות המסעדה אלא שהביקוש אליהם מייתר את הצורך ביחסי ציבור.
היות והוגבלנו בזמן, העדפנו להגיע מוקדם. בתחילת הערב הקהל היה דליל. ככל שהוא התקדם המקום התמלא ולקוחות התגודדו בסמוך למארחת משוועים למקום, סוג של דז'ה וו מהביקור הקודם.
למעשה לא רק הקהל הצובא על הפתחים הזכיר לי את הביקור הקודם. לרגע היה נדמה שמעט מאד השתנה במסעדה מבחינת העיצוב, האווירה, הרעש והתזזיתיות. באופן מעורר פליאה אפילו השולחן הקטן שקיבלנו התנדנד כמו בביקור הקודם. בחלק הפנימי בו ישבנו היו בעיקר קבוצות של סועדים. לזוגות ולבודדים יועדו מספר שולחנות קטנים שמוקמו קרובים זה לזה במעבר מן המטבח לחלק החיצוני של המסעדה. האזור הזה היה קדחתני במיוחד. בשלב מסוים הרגשתי מועקה. בפעם הקודמת הסתדרתי עם התנאים הסביבתיים וחוסר הנוחות אולם הפעם משהו השתנה. ייתכן שהסיבה קשורה לחום וללחות. הביקור הקודם שהתקיים בנובמבר היה במזג אוויר נעים. כעת המיזוג לא היה מספיק חזק והמאוורר כלל לא הגיע לאזורנו.
יש לציין שהשירות, בדומה לפעם הקודמת, היה טוב מאד. המלצר שלנו היה בקיא, ענה לכל שאלה, ייעץ בסבלנות, נענה לבקשה לתזמן את הוצאת המנות וזימן את האחראית כשהתעוררה בעיה באחת המנות. היא מצידה התנהלה כלפינו בצורה מכבדת וראויה.
תפריט האוכל לא השתנה מהותית למעט עלייה במחירים. תפריט האלכוהול גדל מעט בהוספת קוקטיילים וצ'ייסרים. עם זאת עדיין מדובר בתפריט לא מלהיב לחובבי יין. לא ניתן למצוא בו ולו בקבוק ריזלינג אחד שנחשב לזן המתבקש להתאמה לאוכל אסייתי חריף/פיקנטי.
המלצר הדגיש בפנינו את עניין החריפות בעת ההזמנה. הוא ציין שניתן לבקש למתן אותה אבל מנות המוגדרות כחריפות (מדורגות בתפריט בפלפלים חריפים מ- 1 ועד 3) יישארו חריפות וחשוב לקחת זאת בחשבון.
קוי פלא (44 ₪) – פלפל חריף אחד
לצד ירוקים (חסה, שעועית, וחתיכות מלפפונים) הונחה תערובת, מעין סלט, שהכוכב שלה היו חתיכות טונה אדומה (אלבקור). המלצר אמר שהדג נעשה בטכניקה מסוימת (אאל"ט שמה סוקלה) שהיא שילוב של חליטה קלה והשריית הדג. בתערובת היו גם עלים ירוקים כמו נענע וכוסברה, כמו כן למון גראס ובצל. המנה תובלה בתערובת (מעין אבקה) שהכילה צ'ילי. המלצר המליץ ליצור "סירה" עם החסה והמרכיבים השונים.
עבורי המנה לא עבדה. הטעמים שלה ובמיוחד מליחות בולטת האפילו על הדג. המנה נותרה כמעט בשלמותה בקצה השולחן עד שהמלצר שאל אם לא אהבנו אותה. ציינו בפניו את תחושותינו. הוא ביקש מהאחראית לבוא אל השולחן. גם היא שמעה את חוות דעתנו ושאלה אם נרצה שיעשו את המנה שוב או לבטלה. בחרנו באפשרות הראשונה. כעבור זמן קצר היא חזרה וציינה שטעמו את המנה במטבח ולטענתם היא מאוזנת כך שגם המנה הבאה תצא אותו הדבר. החלטנו לוותר. המנה לא הופיעה בחשבון הסופי. לדעתי הטיפול היה מקצועי, מכובד ומכבד.
נאם טוק (42 ₪) – שלושה פלפלים חריפים
100 גרם של סטייק שייטל שנפרס לפרוסות ושהה במשרה שכלל, בין היתר, רוטב דגים ופלפל לבן. התפריט מפרט שהמנה כוללת גם נענע, צ'ילי גרוס, בצל ירוק, שאלוט ואורז קלוי. במרכיב האחרון לא הצלחתי להבחין. את הבשר ליוו פלפלים אדומים ומספר חתיכות מלפפון.
המנה הייתה חריפה אולם יתר הטעמים היו מאוזנים. מנה מהנה אך לא מפילה.
את שתי המנות הבאות אהבנו בפעם הקודמת והחלטנו להזמינן שוב.
פלא פאד פריק גאנג (69 ₪) – שלושה פלפלים חריפים
מספר חתיכות דג לבן הוקפצו יחד עם שעועית, חציל תאילנדי ובזיליקום תאילנדי. הכל "נעטף" בתערובת שכללה על פי התפריט קארי אדום ביתי, כפיר ליים וג'ינג'ר בר (Grachai או Finger root). המנה לוותה בקערת אורז מאודה.
בשונה מהפעם הקודמת במקרה זה הצליחו לשמור על פריכות הדג אולי בשל העובדת שהמרכיבים לא "שחו" ברוטב אלא "נעטפו" במעטפת יחסית יבשה שהייתה מתובלת, נוכחת ומיוחדת. האורז סייע למתן את החריפות. המנה הייתה מאתגרת ולא מתחנפת.
גאי יאנג (76 ₪) – ללא פלפלים חריפים
גם המנה הזו הוגשה בצורה מעט שונה מהפעם הקודמת. חצי עוף שנח לילה במרינדה הגיע צלוי בגריל על העצם. הוא הוגש עם רוטב נאם ג'ים ג'או (חמוץ חריף), כרוב, בזיליקום תאילנדי, צ'ילי וחתיכות מלפפון. בשונה מהפעם הקודמת המנה כבר לא לוותה בקערית אורז אע"פ שמחירה עלה במספר שקלים.
העוף היה רך ועסיסי. המשרה שהוא נח בו עשה לו טוב. גם טעמי הגריל הורגשו היטב והוסיפו לחגיגה. הרוטב בצד היה חרפרף. הכרוב והמלפפונים ירקות הוסיפו למשחק המרקמים. חלק מהמנה נארזה ונאכלה מאוחר יותר. האיכויות של העוף מבחינת עסיסיותו וטעמיו נשמרו.
ליווינו את הארוחה ב- Selbach Oster Zeltinger Schlossberg Riesling Kabinett 2012 , יין שהבאנו מהבית. למרות שבשיחת הטלפון נאמר לנו שדמי החליצה הם 32 ₪, אלה לא הופיעו בחשבון. היין היה קל והתאים מאד לאוכל מתובל. מעבר לתחושה המרגיעה הקשורה לטמפרטורה הנמוכה שהוא מוגש בה, יש בו גם מתיקות שיחד עם חמיצות ומינרליות עדינה אזנו את החריפות של המנות.
בפרק הזמן שהתאילנדית בסמטת סיני פועלת חלו מספר שינויים: יש טלפון להזמנת מקום ולא צריך לסמוך על המזל או להמר על מציאת מקום, המחירים עלו ומספר מנות השתנו. עם זאת הביקור הנוכחי היה דומה לביקורי הקודם וכלל סביבת בילוי רועשת, וויב קז'ואלי ושירות טוב. מבחינת האוכל, כאן כבר הרגשתי צעד אחד אחורה במיוחד במנות המתובלות. על פי ערב ביקורנו והמנות שהזמנו, משהו לא עבד עד הסוף באיזון הטעמים.
המתחם השוקק והתור למסעדה יכולים להעיד שסגנון הבילוי הזה מתאים לרבים. אני אמשיך לחפש (ולהעדיף) מקומות אינטימיים יותר, שניתן לשוחח בהם בשקט ולא צריך לצעוק ושהאוכל בהם הוא המרכז.
אוכל: . . .
שתייה: .
אווירה: . .
שירות: . . .
כללי: . . .
תאילנדית בסמטת סיני
רחוב הר סיני 1 תל אביב
טלפון: 054-2017132
המקום נפתח ב- 18:30
כל הרחבה שמאחורי בית הכנסת הגדול באלנבי תחומה במסעדות רועשות ושוקקות חיים, וזה כנראה הסגנון שהולך היום, כי זה אזור חם מאוד מבחינת כמות המבקרים בכל ימות השבוע. לגבי האוכל, דווקא נראה מפתה וחוזר ההתפשטות במנות החריפות מעורר בי חשק לנסות אותן.
אם תמצא את ההזדמנות לנסות ולבקר שם, אשמח לשמוע את חוות דעתך.
אכן בערב המתחם פעיל, שוקק ומלא חיים. הניגודיות בין בית הכנסת לבין המתחם היא מדהימה. על פניו נראה ששני העולמות השונים הללו חיים בשלום זה לצד זה. הלוואי והדרך הזו הייתה נפוצה יותר בחברה הישראלית.
מסעדה תאילנדית זו תמשיך להתנהל עוד זמן רב. הבנתי שיש שם שירות טוב וטיפול מקצועי. מנות האוכל ברובן חריפות. וכשמבקשים פחות חריף זה לא מובן להם. מנת הגאי יאנג שהיא ללא פלפלים חריפים היא מנה מצוינת. אך בכל זאת יש בה תוספת חריפות. המקום מתאים לצעירים שאוהבים מוסיקה רועשת המולה ורעש של צעירים.
אין לי מושג מה יקרה בעתיד. כרגע נראה שהביקוש אליהם גבוה והם מספקים את הצורך של בליינים רבים בעיקר צעירים.
אני מצדיע למי שמצליח לפענח את הנוסחה. זה לא עניין של מה בכך.
התמונה הראשונה זה החצר ל המסעדה? כי זה נראה כמו לובי של בניין. אני לא מאלה שעיצוב זה כל כך משמעותי בעבורם, אבל לא מתאים לי לשבת במקום שנראה כמו כניסה לבניין.
דווקא האוכל נראה מעניין ושונה מתאילנדיות אחרות אבל חשובים לי תנאי ישיבה ואווירה נעימה במסעדה. בינתיים אני אשאר עם טייגר לילי שאני מאוד אוהב (בבית התאילנדי אין אף פעם מקום..)
הכניסה לתאילנדית אכן נמצאת במעין מעבר (פסאז'). ניתן לשבת בחלק הזה שיש בו, כמו שציינת, תחושה של כניסה לבניין או בחלק הפנימי בו אנחנו ישבנו בשתי ההזדמנויות ויש בו יותר תחושה של מסעדה. בכל מקרה קברניטי המסעדה, כך הבנתי, רצו לתת תחושה שאתה נמצא ברחוב היות ואוכל רחוב הוא הכיוון שלהם בתפריט.
בביקורי הקודם תנאי הסביבה פחות הפריעו לי. הפעם הם הפריעו והשפיעו על מידת ההנאה.
מבינה את מה שאתה מבטא. גם אני מרגישה שיש לי קושי ליהנות במקומות רועשים.
אולי זה הגיל אבל לפעמים האנרגיות האלה והרעשים הם בלתי נסבלים.
איך שהוא זה גם מתקשר אצלי עם האוכל. במקום עם אופי שקט גם האוכל מרגיש לי "שקט". מקומות תוססים ורועשים האוכל "רועש" (מתובל, חריף).
המסעדה הזו כנראה לא בשבילי.
מקומות רועשים פוגעים בהנאה שלי ולכן אמנע מהם.
מסכים מאד עם אריאלה שהגיבה לפני. הבית התאילנדי מספק את הסחורה במשך שנים. אווירה כמו שתיארת זה ממש לא בשבילי
מבין ומקבל את ההשוואה. הבית התאילנדי הפך עם השנים למוסד. מגיע להם כל הכבוד שהם ממשיכים בפועלם בצורה עקבית. מעניין יהיה לבחון איך תראה התאילנדית בסמטת סיני נניח בעוד עשרים שנה.