מעשייה במסעדה

פורסם במקור ביוני 2011.

בשנים שבהן סעדתי במסעדות הזדמן לי להיות עד למספר מצבים קיצוניים, לעתים משעשים ולעתים משונים. כל המקרים התרחשו במסעדות שונות שכבר אינן קיימות.
אני נוטה להאמין שהתגובות המאופקות שלנו במקרים שבהם אנחנו היינו מעורבים קשורות להלם ו/או לתקופה אחרת בה תודעת השירות הייתה שונה. כיום, יש להניח, הדברים היו מתפתחים בצורה מעט שונה. להלן סיפורי ה- מעשייה במסעדה :

מעשייה ראשונה – המאבק על הבקבוק

ישבנו במסעדה קטנה בצהרי שבת. באותה עת סעדה את ליבה משפחה גדולה וחביבה. בראש השולחן ישבה אישה מבוגרת (כנראה הסבתא). כולם נראו מרוצים. כאשר המלצר הגיע לפנות את הכלים הריקים, היושבת בראש השולחן הניפה באוויר את בקבוק המים המינראליים הריק שהיה לצידה. המלצר שידו האחת אוחזת בכלים המפונים התכוון לקחת את הבקבוק הריק ולפנותו. היא מצידה אחזה בבקבוק בחוזקה. תוך שהוא מנסה לשמור על שיווי משקלו והכלים שבידו ניסה המלצר למשוך שוב את הבקבוק אבל אחיזתה הייתה חזקה משלו. הוא נראה מעט מבולבל אבל לא וויתר וגם הסבתא לא. המראה מן הצד היה בלתי צפוי ומשעשע, מעין אליעזר מושך בגזר. לבסוף הוא הרפה ושאל מה רוצה הגברת. היא השיבה שהיא רוצה בקבוק מים מינראליים חדש. הוא הוסיף ושאל אם היא רוצה לשמור את הבקבוק והיא השיבה בחיוב.

לאחר שהמלצר עזב  נפרש על פניה חיוך של ניצחון. היא הסבירה ליושבי השולחן ההמומים שיש למסעדות מנהג מגונה. הם לוקחים את בקבוקי המים המינראליים הריקים וממלאים אותם במים רגילים ואח"כ מגישים אותם שוב לאורחים. היא הייתה נחושה לא לתת לאפשרות הזו לקרות גם כאן.

מעשייה שנייה – סרדינים באהבה

מי שמכיר אותי יודע שאני לא בוחל במאכלים ואין לי בעיה עם מרכיב זה או אחר. אחד מהחריגים הבולטים קשור בעצמות של דגים. אני מתקשה לאכול דג לא מפולט

לפני כעשור המליץ לי שף של מסעדה להזמין מנה שהוא קרא לה "סרדינים באהבה". כשהבעתי את חששותיי מעצמות הדג הוא הניף את ידו בביטול ואמר שלא צריכה להיות כל בעיה עם עצמות של סרדינים. עם ההבטחה הזו ניגשתי למשימה. לצערי הרב, הגרוע מכל קרה. עצם סוררת החליטה להיתקע בחיך הקשה (החלק העליון של חלל הפה). את יתר הארוחה העברתי דומע ועסוק בניסיונות להוציאה. בסוף היא חולצה ואני נשמתי לרווחה.

לא מפתיע, אם כן, שהטראומה הזו העצימה את חששותיי מעצמות דגים.

כעבור מספר שנים ביקרנו במסעדה אחרת. המלצרית המליצה בחום על מנת הסרדינים המיוחדת לאותו ערב. באותה נקודה הרגשתי צורך עז לספר לה בקצרה על הקשר הלא מוצלח בין סרדינים לביני תוך הדגשת הטראומה שנוצרה אצלי. הבהרתי לה שמאז המקרה אני לא נוגע בסרדינים וכמובן שאין בכוונתי להזמין את המנה. מה רבה ההפתעה שעם קבלת המנות הראשונות אותן כן הזמנו, הביאה המלצרית גם את מנת הסרדינים המיוחדת תוך שהיא מציינת בחגיגיות שקבלנו את המנה על חשבון הבית. לא הבנתי אם מדובר בהלצה או במצלמה נסתרת. לא יכולתי להעלות הסבר אחר על דעתי.

"לזכות" המסעדה יש להעיר שהאירוע הזה היה רק אחד ממספר אירועים מביכים נוספים שהתרחשו באותו ערב. מיותר לציין שלא חזרנו לשם מאז.

מעשייה שלישית – מאיפה הגיעה הזכוכית ?

המקרה התרחש לפני הרבה שנים. המסעדה התל אביבית ששמה יצא למרחוק נחשבה לפורצת דרך. מנת פטה הייתה אחת מן המנות הראשונות שהזמנו. הפטה הגיע יחד עם טוסטונים וריבת בצל.

לאחר שהמנות המעוצבות הגיעו לשולחן, הסועד שקיבל את מנת הפטה החל למרוח אותו על הטוסט והוסיף לו מעט מריבת הבצל. לאחר שתים-שלוש לעיסות הוא החל לחרוק בשיניו. משהו הפריע לו. בחוסר נימוס משווע הוא פלט את העיסה שבפיו, מולל אותה בידיו וגילה לתדהמתו חתיכת זכוכית סוררת. מיותר לציין שכולנו פתחנו זוגות עיניים גדולות והתחלנו לנבור במנות שלנו.

הזעקנו את המלצרית. בתחילה היא לא קלטה את חדות הבעיה אבל לאחר שהיא עשתה את הקישור בין מערכת העיכול וחתיכת הזכוכית, היא התעשתה, חטפה את הצלחת ורצה למטבח. לאחר מספר רגעים היא חזרה שלווה יותר. היא התנצלה בשם המסעדה וציינה שכמובן שלא נמצא חיוב של המנה בחשבון הסופי. היא הוסיפה שהמטבח עשה בירור מעמיק והוא שמח לבשר שהזכוכית הגיעה מצנצנת ריבת הבצל ואנחנו יכולים להמשיך ולאכול ללא כל פגע.

יש לציין שכולנו נהגנו באומץ רב והמשכנו לאכול תוך שאנחנו מתרכזים מאד במנות שלנו ובלעיסה ארוכה לפני כל בליעה.

זמן לא רב לאחר האירוע הופיעה בעיתון ידיעה שהמסעדה נסגרה.

מעשייה רביעית – גברת, את חייבת לאכול את הדג ולא יעזור לך.

גם הסיפור הבא התרחש באחת מהמסעדות הנחשבות בת"א באותה עת. המקרה התרחש בשולחן שניצב לידנו בו ישבה גברת מהודרת בגפה. היא עיינה ברוב חשיבות בתפריט. מיד לאחר שהמנה שהזמינה הגיעה לשולחנה היא נופפה בידה למלצר בחוסר סבלנות. לאחר שהוא שמע את תלונתה הוא קרא למנהל המשמרת שהגיע במהירות. הדיאלוג ביניהם נשמע בערך כך:

מנהל משמרת: מה הבעיה גברתי?
גברת: זה לא הדג שהזמנתי.
מנהל משמרת : זה בפירוש הדג שהזמנת.
גברת: לא ככה דמיינתי אותו.
מנהל משמרת: אני מצטער לשמוע אבל זו המנה שהזמנת והיא מתוארת בדיוק רב בתפריט.
גברת: אני לא רוצה אותה.
מנהל משמרת : אני מאד מצטער אבל אני לא יכול להחזיר למטבח מנה שלא טעמו ממנה.
גברת: קח את הדג הזה ממני.
מנהל משמרת : גברת תתני לפחות ביס ואקח את המנה.
גברת: לא רוצה.
מנהל משמרת: אין לי מה לעשות. המנה תישאר על שולחנך עד שתטעמי ממנה. לפחות תחתכי אותה ותעשי כאילו אכלת.

מנהל המשמרת עזב את הגברת לנפשה. כאשר היא הבינה שהדברים לא התנהלו כפי שציפתה, היא החלה להראות סימני שבירה. היא חתכה חתיכה קטנה מהדג. הגניבה מבט ימינה ומבט שמאלה ואכלה. כנראה שבכל זאת הדג לא היה נורא כל כך. כעבור פרק זמן הגיע המלצר לפנות את הצלחת. מתברר שלמעט שלד הדג לא נותר דבר על הצלחת.

מעשייה חמישית – יקיריי ויקירותיי

ישבנו מספר חברים לעת ערב במסעדה שהייתה מעט שוממה. לאחר שהמלצר נתן לנו שהות לעיין בתפריטים הוא שב אלינו לקחת את הזמנתנו.

" יקיריי, מה תרצו להזמין?".

שמחנו להיות יקיריו ואיש איש הזמין את הזמנתו. אחת מהמנות הייתה מנת מוסקה. נראה שמזלו של הסועד המסכן מהסיפור עם הזכוכית לא שפר עליו גם כאן והחצילים במנה שלו היו מפויחים קמעה. כנראה שהטעם השרוף לא הלם את המנה והמלצר נקרא לשולחן.

"יקירי, מה הבעיה?".

כאן המילה "יקירי" כבר פחות התאימה אבל הסועד התעסק בעיקר ולא בטפל והשיב ביובש שהחצילים שרופים ובלתי אכילים. המלצר האדיב והמנומס לקח את המנה חזרה למטבח. כעבור מספר רגעים הוא שב שבע רצון ואמר: "השף ביקש למסור שהחצילים אמנם חרוכים מעט בקצוות אבל המנה בריאה ומזינה."  הסועד לא נשאר חייב ואמר : " אמנם אוכל בריא ומזין הוא דבר חשוב מאד אבל אני גם רוצה לאכול אוכל טעים ולא שרוף". הוא ביקש להחליף את המנה.

כעבור שבוע ראיתי במקומון תל אביבי במדור "כדאי מאד ש" את ההודעה הבאה: כדאי מאד שהמלצר ממסעדת X יפסיק לפנות ללקוחותיו בפנייה יקיריי ויקירותיי. הפנייה אינה מקובלת במקומותינו. צירוף המקרים שעשע אותי מאד.

מעשייה שישית – נס פח מוס השוקולד

בצרפת ניתן להיתקל בקינוח מיוחד: mousse au chocolat à volonté. למעשה מקבלים למרכז השולחן קערה גדולה מלאה במוס שוקולד. הסועד מוזמן לאכול כאוות נפשו.

הפעם הראשונה שנתקלתי בקינוח הזה הייתה בפריז. באותה עת הקערה שהונחה במרכז השולחן הייתה גדולה במיוחד, מעין קערת פונץ או אמבטיה של תינוק מלאה במוס שוקולד. אחד מהחבר'ה התלוצץ עם המלצר ושאל מה קורה אם מסיימים את כל הקערה. המלצר שלא היה רגיל להומור ישראלי פתח זוג עיניים וציין שהוא לא נתקל במקרה כזה. אף אחד לא הצליח להתמודד עם הקערה כולה. הוא הוסיף שהאגדה מספרת שמאז שהמסעדה נוסדה אי שם במאה ה- 16 לא קרה כדבר הזה.

לא היה צריך יותר בשביל לאתגר ישראלי שלא מכבר סיים את שירותו הצבאי עם רצון לכבוש את העולם. הוא החליט להראות לצרפתים האלה. הוא אכל ואכל וכמעט נחנק אך לא וויתר. בסופה של הקערה הוא קרא למלצר עם מבט של ניצחון וביקש קערה נוספת היות ומדובר בקינוח  à volonté. המלצר החוויר ואנחנו השתנקנו מצחוק. הרגענו את המלצר ואמרנו שהאדון מתבדח. הצבע חזר ללחייו.