מסעדת היבה ("הילה" במרוקאית) החדשה של השף יוסי שטרית נפתחה לאחרונה במתחם מידטאון בת"א.
ב-היבה מציעים ארוחת טעימות בעלות של 450 ₪ לסועד לפני אלכוהול ושירות. מבחינת השתייה, הארוחה כוללת מים (מינרלים או מוגזים) ללא הגבלה וחליטת תה בסופה. משך הארוחה כשעתיים וחצי. הסבב הראשון מתחיל ב- 18:00-18:30 והשני ב- 21:00-21:30. בעת ההזמנה מבררים מהן דרישות הסועד (אלרגיות, רגישויות והעדפות). מבהירים שהתפריט סגור מראש ואין אפשרות לשנותו במהלך הארוחה עצמה. כמו כן, חצי ממחיר הארוחה מחויב מראש כפיקדון. ניתן לבטל את ההזמנה ללא עלות עד 48 שעות משעת ההזמנה והפיקדון יוחזר במלואו.
חוות הדעת המשבחות החלו להצטבר והחלטנו לבדוק בעצמנו הכצעקתה. מקום הוזמן לסבב הראשון.
בהגיענו, חנינו בחניון של מידטאון. כדאי לזכור שבאמצעות המסעדה ניתן לקבל הנחה לחניון. הכניסה אל המסעדה היא מהחלק הצדדי של המתחם. בכניסה יש שלט קטן עם שמה.
המארח ביקש שנציג תו ירוק ולאחר שאותרה הזמנתנו, הוכנסנו לפלור דרך מבואה צרה, מעין מסדרון. מחיאות כפיים סוערות מכל אנשי הצוות קיבלו את פנינו. היה מביך. הטקס הזה יחזור על עצמו עם כל האורחים. מיד הופנינו למלצר שהגיש לנו טאקו כמשעשע חך. הטאקוס חיכו על גזע עץ.
עיצוב המסעדה הופקד בידי האדריכל פיצו קדם. החלל לא גדול. התפרסם שניתן להושיב במסעדה עד 40 סועדים. העיצוב מקרין מודרניות ואינו מוחצן. גווניו נעים בין חום בהיר לאפור ושחור. בצד אחד של החלל מטבח פתוח ובצד השני מקומות הישיבה. במרכז החלל מספר איים שנראו כמו סלעים ושימשו או כמשטחי עבודה או כשולחן שניתן לאכול לצדו. בעיצוב יש אלמנטים כבדים כמו רצפת בטון עם זאת ניסו להקליל באמצעות שימוש בעץ בהיר. התקרה, מחיצות, מדפים ו-"כוורת" שכיסתה את החלון הגדול הפונה החוצה היו מעץ ומושבי הכיסאות היו מקש. הצמחים באדנית ליד המקום בו ישבנו נתנו תחושה של לובי גנרי של בניין דירות או משרדים. רוב התאורה הייתה נקודתית מעל לשולחנות עץ עגולים שהיו יחסית גדולים ומוקמו במרווחים סבירים זה מזה.
ברקע התנגנה מוזיקה שאפשרה שיחה. אמנם עצימותה הייתה מתונה אבל בחלק מהזמן הבאסים היו מטרידים.
הקהל המגוון השתלב יפה עם האווירה הכללית הלא מעונבת.
צוות גדול שירת את האורחים. חלק עבדו במטבח וחלק מלצרו. רוב הערב קבלנו שירות ממלצרית מקסימה שנתנה תחושה חמימה ואימהית. מעת לעת מלצרים נוספים נתנו יד. בתחילה הרגשתי "מותקף" מעודף הגירויים. פניתי למלצרית וביקשתי להאט אתנו את הקצב וכך היה. עם זאת לקראת סוף הארוחה הייתה תחושה שמאיצים בנו לסיים כנראה משום שהם התכוננו לסבב הבא.
השף לא היה במסעדה במועד ביקורנו. נאמר לנו שהוא בצילומים לתכנית הטלוויזיה בערוץ 13. מתברר מחברים שהוא גם לא היה במועד ביקורם שבוע קודם. לדעתי יש בכך טעם לפגם. יהיה ההסבר אשר יהיה, במסעדה המכוונת כל כך גבוה נוכחותו של השף חשובה במיוחד אם היא בתחילת דרכה. שמחתי שהמלצרית והאחראים התעניינו בחוות דעתנו.
הכנות לסבב הבא
הוסבר לנו שהמבנה של תפריט הטעימות קבוע: משעשע חך בכניסה, 4 פתיחים, מנת לחם, 3 מנות ביניים כשאחת מהן אישית והשתיים האחרות מנות חלוקה, 2 מנות עיקריות אחת אישית והשנייה חלוקה, קינוח ופטיפורים עם תה. כמו כן נאמר שהתפריט משתנה בתדירות גבוהה. היות והמנות אינן קבועות כמו גם הרצון להפתיע את הסועד, לא מקבלים מראש את התפריט אך ניתן לקבלו בסוף הארוחה.
בתפריט השתייה יש ייצוג של משקאות אלכוהוליים. לא ראיתי תפריט קוקטיילים. בתפריט היין כ-40 יינות במחירים סבירים במגוון סגנונות וזני ענבים. בולט בהעדרו זן הפינו נואר שלדעתי מתבקש במסעדה כזו. עשרה יינות מוצעים בכוסות ובחצאי כוסות. התוספת הזו חשובה משום שהיא מאפשרת התאמת יין בכמויות קטנות למנות המגוונות. מצד שני, כשלא יודעים מראש מה המנה הבאה שתצא, קשה להתאים לה יין. במקרה כזה סומלייה אמור לסייע. יש לציין שבערב ביקורנו גם הסומלייה לא היה עם זאת המלצרית ציינה שהם עברו הכשרה ולא מעט הטעמות וגם הם מסוגלים לעזור. הם גובים 50 ₪ כדמי חליצה.
מספר מילים על כלי האוכל. מטבע הדברים מנות רבות מחייבות כלים רבים. ב-היבה בחרו להשתמש בכלים מסוגים שונים שאמורים, ככל הנראה, לייצג את הקשר לאדמה. חלק מהכלים הם מעץ וחלק עבודה של הקרמיקאית רונית מיניסטר מוגל. ראוי לציין שחלק מהכלים צבועים בצבע שנקרא Majorelle Blue, צבע כחול עז המופיע רבות במרוקו בין אם על דלתות, חלונות ואפילו חזיתות בתים ובין אם בלבוש.
וכעת לאוכל.
הטאקו בכניסה – טאקו עוף עם טחינה ועמבה.
חטיף קטנטן וחרפרף עם נוכחות בולטת של תבלינים מזרחיים בסגנון ראס אל חנות או בהרט מעוטר בפרחים. הטעמים היו יותר מידי אגרסיביים ועוקצניים במיוחד כ-פינגר פוד לפני הארוחה.
שני פתיחים לכל סועד הגיעו לשולחן יחדיו והציגו ואריאציות על ארטישוק ירושלמי.
ארטישוק ירושלמי עם גבינת "גלי" ממחלבת גבעת חיים
קרם חמים של ארטישוק ירושלמי הוגש בכוס מעוטר בחומץ ארטישוק ירושלמי וגבינת "גלי" ממחלבת גבעת חיים (גבינת בקר חצי קשה) מגורדת.
הקרם היה אוורירי. שילוב עדין של חמאה, שמנת וגבינה נוכחת (קצת מזכיר פרמזן). הארטישוק הירושלמי נותר ברקע כהד. פתיח טעים.
ברולה ארטישוק ירושלמי
בקערית קטנטונת הוגש ברולה ארטישוק ירושלמי עם אגוזי מלך קצוצים. ברולה כמו שברולה צריך להיות עם מעטה מעט שרוף ופציח ותוכן קרמי מתקתק. הייתה נוכחות בולטת למרירות ולמליחות. גם כאן מקומו של הארטישוק הירושלמי מעט עומעם.
בהגשת המנות הומלץ לנו לטעום משתיהן יחדיו, ביס מפה וביס מפה. בדיעבד לא ממש הבנתי למה. כששאלתי, נעניתי ששתיהן משלימות זו את זו במשחק של טעמים ומרקמים. גם לאחר ההסבר עדיין חשבתי שהחיבור מאולץ.
אציין כבר עתה שיוגשו לנו בהמשך עוד שני זיווגי מנות. ניתן להבין את הרצון להציג משחק ויזואלי, מגוון של טעמים ומרקמים וכמובן מורכבות טכנית אבל בשורה התחתונה החיבורים נראו מאולצים.
שני הפתיחים הבאים הוגשו שוב יחדיו. לא הוצגה הסיבה לחיבור ביניהם.
"בורקס" עם קציפת תפוח אדמה
המאפה הקטן והעדין עד מאד הוגש בטמפ' חדר. טעם תפוחי האדמה בלט. חביב אם כי לא מרשים.
טארטלט חובזה ולאבנה
המאפה הקטן והפתוח הוגש על עלה חובזה. הורו לנו לא לאכול את העלה. בתחתית המאפה מעט מתבשיל חובזה שכלל גם בצל, שום, פפריקה וכמון. מעליו זילופי לאבנה קטנים ועדינים ולבסוף אבקת חובזה.
הפריכות של המאפה, התבשיל הטעים והלאבנה הקלילה יצרו שילוב נחמד. אציין שהעלה "שאין לאוכלו" ראה ימים יפים יותר. חבל שהוא פגם בפרזנטציה.
חלה וחמאת עשבים שרופה
לאחר מנות הפתיחה הוגש "לחם הבית" שהיה למעשה בריוש בצורת חלה עגולה עליו זרעי דוחן ופרחי אורגנו טורקי. בצד הוגשה חמאה חומה מפודרת באבקת לשון פר.
היינו אמורים לבצוע את החלה ביד. החלק הפנימי של המאפה החמים היה רך מאד ומלטף. הצליחו להסוות היטב את גודש החמאה שבו. למרות שהחלה יחד עם החמאה היו טעימים, השתדלנו לאכול מהם במשורה.
טרטר אינטיאס וסלרי
בקערת עץ הוגש טרטר אינטיאס עם איולי וצ'ימיצ'ורי. מעליו שולבו חתיכות סלרי מוחמץ בחתיכות סלרי צלוי. מעל עיגולי ג'לי מחומץ סלרי ולבסוף נמזג בשולחן מיץ סלרי.
בטעמים בלטו חמיצות ומתיקות שתרמו לרעננות המנה. הדג, לעומת זאת, נבלע במכלול. חבל שהסלרי הצלוי לא היה פריך. כנראה שהשילוב עם חתיכות הסלרי המוחמץ ומזיגת החומץ ריככו אותו.
המשכנו עם שתי מנות ביניים לחלוקה שהוגשו יחדיו. שוב לא ראיתי סיבה ברורה לחיבור ביניהן.
סקורדליה מצנוברים ועלים שרופים בפחמים
הממרח במקרה זה מבוסס על צנוברים. מעליו עלי קייל צרובים ומעל ויניגרט צנוברים.
מצאתי את הממרח, שבלט בו מאד השום, חרפרף וטעים מאד. הצריבה של עלי הקייל הפכה אותם לפריכים. דרך עשייתם הייתה מאד נכונה למנה משום שהם נתנו קונטרה לשמנוניות של הסקורדליה. שילוב מוצלח וממכר.
סלט חמציץ בר עם סלקים, יוגורט ופקאן מסוכר בסומאק
בתחתית קערת עץ היו יוגורט סמיך עם פקאנים מסוכרים מתובלים בסומק. מעליהם רצועות דקות של חמציצים ושתי חתיכות סלק אפוי בזיגוג. המנה תובלה גם בשמן זית, מיץ לימון, ציר סלקים ומלח גס.
למרות שהייתה לי בתחילה תחושה שחיבור המרכיבים לא מחויב המציאות, בסוף מצאתי את הסלט עם מגוון הטעמים והמרקמים מוצלח. באופן מפתיע הפקאנים המסוכרים (קול מן העבר) שידרגו מאד את הסלט.
סוטלאץ' מלוח עם שקד עגל מעושן
המאכל הטורקי המתוק קיבל ב-היבה גרסה מלוחה. מעל תבשיל אורז עם גבינת קאיימק (מעין ריזוטו) הונח שקד עגל שענף של עץ זית נעוץ בו ובקצהו חוט לבן מלופף. השקד ששהה במעשנה 4 שעות נמשח ברוטב בקר מצומצם ורכז רימונים ועוטר במלח גס.
יש לציין שהיה הבדל בשומניות בין שני שקדי העגל שקבלנו. במנה שלי הוא היה מוצק ובמנה השנייה שומני מאד. לדעתי יש פספוס בשימוש בנתח כזה משום שהמצע (סוטלאץ') אף הוא רך ושמנוני. כדאי היה להשתמש בנתח יותר רזה כדי לאפשר ניגודיות במרקם. מבחינת הטעמים בלטו מליחות וטעם מעושן חזק שהזכיר בייקון. מנה חורפית וכבדה.
המלצרית סיפרה לנו את הסיפור מאחורי החוט הלבן שנקשר בקצה ענף הזית. ליפוף החוט נעשה עד כניסת השבת. ברגע שהשבת נכנסה הפסיקו ונותר חלק פרום. לדבריה, הסיפור מציג את הקשר של השף יוסי לאדמה (עץ הזית) ולשורשים שלו (השבת). מניח שישנם עוד אלמנטים בארוחה שיש להם משמעות בחייו של השף אבל אני לא מודע להם.
שוק טלה צלויה עם רכז סלקים, וורדים ופיסטוקים
המנה העיקרית, שהוגשה למרכז השולחן, הורכבה ממספר חלקים להרכבה: בתחתית סיר חרס תבשיל בורגול ומעליו בשר שוק טלה שעבר בישול ארוך (4.5 שעות) ותובל ברכז רימונים, עלי כובע הנזיר, עלי ורדים וקרמבל פיסטוקים; קערית עם ירקות מוחמצים (גזר, צנון שחור ולפת); סלסלה עם לאפות ביתיות; צלוחית עם עלי חמציץ; אלפס עם רוטב תמרהינדי ובו גם כוסברה ובצל. נאמר לנו שניתן לקבל תוספת מכל מרכיב. כמו כן המליצו לנו לא ליצור שווארמה של הכול מהכול אלא לקרוע חתיכות מהלאפה וליצור מספר ביסים מגוונים טבולים ברוטב.
המרכיבים נראו אסתטיים מאד ועשו רושם ראוי. תבשיל הבורגול היה טעים והחמוצים נכבשו קלות ושמרו על מרקם יציב וטוב. עם זאת היו במנה מספר כשלים: הבשר היה יבש. מבחינת תיבולו, למרות בולטות של מתיקות וקינמון הוא היה תפל. ביקשנו לקבל מלח ופלפל. התמרהינדי נטה לחמיצות יתר. הלאפות היו נוקשות. ביקשנו לקבל סלסלה נוספת בתקווה שאלה שיוגשו ייתנו תחושה של טריות. גם הלאפות החדשות איבדו מהר מאד את חומן והאלסטיות שלהן. בסך הכול המנה העיקרית אכזבה.
קרם קלמנטינות, זרשק, ויוגורט
על קרם קלמנטינות עם זרשק (חמוציות/דומדמניות שמקורן באירן) הייתה קציפת יוגורט עם מי זהר ולבסוף פודרה אבקת קליפות הדרים. הומלץ לאכול את כל השכבות יחד.
המרקם של הקינוח היה נעים מאד. מבחינת הטעמים, למרות האלמנטים החמצמצים הוא נטה למתיקות יתר.
מיד עם הגשת הקינוח הגיעה עגלת הפטיפורים והוגשה חליטת תה צמחים (נענע ושיבה). היה נכון יותר לרווח בין הקינוח לפטיפורים. לא ניתן להימנע מהתחושה שמאיצים בנו לסיים.
עגלת הפטיפורים
בצלחת הפטיפורים היו : עוגיית חמאה בצורת פרח עם ריבת דלעת ומי ורדים; תותים; בקלאווה עם פקאנים וקפה; עוגיית קרם קאיימק; מרמלדת סלקים וגרניום; קליפת פומלה מסוכרת.
העוגייה עם הריבה הייתה חביבה, הבקלאווה מתוקה, עוגיית הקאיימק מלוחה, המרמלדה טעימה וקליפת הפומלה מצוינת. התברר שתהליך הכנת הפומלה נמשך שבוע שלם.
חליטת התה הייתה עדינה מאד. היא מוגשת ללא סוכר שניתן לקבלו.
ליווינו את הארוחה במים מינרליים מוגזים וביין שהבאנו אתנו. המלצרית החליפה ביוזמתה את בקבוק המים שהתרוקן בבקבוק חדש.
Domaine Armand Rousseau Charmes Chambertin 2017
היין התפתח יפה בחידרור מוקדם ובמהלך הערב. יין טוב ונגיש כבר בשלב זה. אותו יין מבציר 2014 ששתיתי לאחרונה היה פחות נגיש. היין היה מאוזן, עדין ואלגנטי עם טעם שיורי מאד ארוך. לא בטוח שהוא הבחירה המתאימה ביותר לאירוע.
בדרכנו החוצה בירכו אותנו לשלום וקיבלנו כשי שקית קטנה עם גרעינים קלויים מסוכרים ומי שהסכים גם הזליפו על ידיו מי קולון.
לסיכום
בעיני פתיחת מסעדה כל כך מושקעת בקונספט של ארוחת טעימות במחיר גבוה בתקופה הזו היא מעשה אמיץ. שאפו על היוזמה והתעוזה. ב-היבה מצליחים בסופו של דבר לייצר חוויה הוליסטית ייחודית. התפאורה, האווירה, כלי האוכל, השירות, המנות פרי מוחו הקודח של השף שמבטאות עולם תוכן עשיר וידע רב, כל אלה יכולים להצדיק ביקור במסעדה.
עם זאת נתקלתי בדברים שלא הייתי שלם איתם, חלקם מהותיים: הניסיון לשווק את המקום כמקום ביתי וחם אבל להגביל את הביקור בזמן ולגבות עליו סכום כסף לא מבוטל בעסקה שבוודאי תעורר התנגדות בקרב סועדים רבים (תשלום מחצית הסכום מראש); הטקס המיותר בכניסה; ולא פחות חשוב חלק מביצועי המנות לקו בחסר.
ייתכן שהתקלות נקודתיות ו/או בעיני המתבונן אבל ערב ביקורי ב-היבה השאיר אצלי את הרושם שניתן עוד לחדד ולכוונן את מרכיבי החוויה.
היבה – HIBA
דרך מנחם בגין 144 (מגדלי מידטאון) ת"א
טלפון: 03-7414988
אשמח לדעת למה בחרת להגיע עם בקבוק מהבית למסעדה שמציעה תפריט טעימות ארוך ומשתנה וגם התאמת יין ייעודית? אני מבין מאוד למה צריך לשתות טוב וטעים ולמה באלה-קארט טוב לשתות בקבוק יחיד, אבל זאת לא הסיטואציה? מה המחשבות שלך בנושא? האם התאמת יין אינה חלק משלים מהחוויה בארוחה שכזו?
השאלות הן שאלות טובות. אנסה לענות ולהסביר את צורת המחשבה שלי.
באופן כללי אני תמיד מברר מראש את מדיניות הבאת היין למסעדה.
אני מעדיף להביא יין מהאוסף הפרטי. עם השנים פיתחתי טעם אישי ורכשתי יינות בהתאם. הצלחתי לאגור אוסף נאה שהסיכוי למצוא יינות כמו שיש בו במסעדות הוא קטן. לצערי, חלק גדול מהיינות המוצעים במסעדות, הם או לא לטעמי או שהמחיר שלהם הרבה יותר גבוה ממה שהייתי יכול להשיג בעצמי. בדרך כלל גם אין היצע של יינות מתיישנים אלא מה שזמין בשוק.
במקרים שבהם לא הותר לי להביא יין והזמנתי יין במסעדה, נתקלתי בסוג של אכזבה שהשפיעה כמובן על מידת ההנאה. יש גם מצבים שהאיסור להביא יין הופך את המסעדה לפחות אטרקטיבית עבורי ואני מוותר עליה.
לפני שאני מגיע למסעדה חדשה אני משתדל להסתכל על התפריט שלה מראש ומנסה להתאים לו יין.
אביא ריזלינג בדרגות מתיקות שונות למסעדה אסיאתית או כזו שהאוכל בה מתובל מאד, יין לבן למסעדה שיש בה בעיקר מנות ים, שבלי למסעדה שיש בה בעיקר פירות ים, אדום קל למסעדות לא מוגדרות ואדום כבד למסעדות בשרים. מפתיע אבל שמפניה היא מספיק וורסטילית ויכולה להתאים למגוון מסעדות ומנות.
באופן ספציפי לארוחה שלי ב-היבה. אתה צודק, המצב האופטימלי היה להתאים יין לכל מנה בנפרד. מצד שני בניית תפריט יין ייעודי ייעשה על בסיס שיקולים כלכליים, התייחסות לטעם המקובל של קהל היעד שהוא לא בהכרח הטעם שלי ועל ידי מישהו שאני לא מכיר ויודע את טעמו והעדפותיו. בשורה התחתונה, לא בטוח שתפריט כזה היה מתאים גם לי.
למיטב זיכרוני ב-היבה לפני שנה לא הייתה אופציה של תפריט יין ייעודי מותאם למנות. ניתן היה להזמין יין בכוסות או בחצאי כוסות. הופתעתי שלא היה אז פינו נואר בורגוני שלדעתי נדרש במסעדה כזו והיה מתאים מאד. באותו ערב גם הסומלייה לא היה ולא ניתן היה לשוחח עם מישהו מקצועי בתחום.
תודה רבה על התשובה הכנה והמפורטת!!
אחלה דיווח ואחלה דיון, לדעתי הכשל העיקרי שהשף לא נמצא במסעדה שאמורה להיות החזון שלו.
מסכים מאד. לא מתאים שהשף לא יהיה במסעדת שהוא מוביל בתחילת דרכה.
ראשית אני חושב שלא הייתה ביקורת עם כ"כ תגובות בשנים האחרונות… דו-שיח מעניין ואינטליגנטי שמוסיף האמת גם לביקורת עצמה.
גם לי הייתה התלבטות לא קלה אם להגיע למסעדה רכוב על גל ההייפ והביקורות המשבחות… אבל, כנראה שאמתין טיפה. הביקורת שלך (כמו תמיד) רהוטה, לא מתחנפת ובעיקר מציגה תמונה די מציאותית על הקולינריה התל-אביבית העכשווית שלמחיר הארוחה נכנסים שיקולים של אווירה, כלי הגשה ועיצוב ולאו דווקא על חומרי הגלם או האוכל עצמו.
ואכן, העובדה שהשף לא נמצא דווקא בשבועות הפתיחה אחרי כל הכתבות והיח"צ טיפה מעצבנת אפילו.
מאד משמח אותי לקרוא שאתה מוצא עניין גם בדיווח עצמו וגם בתגובות וכמובן הרבה תודה על המילים החמות והפרגון.
אכן היבה תופסת תשומת לב. כמו שציינת יש באזז לא קטן בנוגע אליה. לדעתי היא תופסת תשומת לב גם בזכות השף-סלב שלה.
ערב ביקורנו לא צלח מבחינה קולינארית ובאמת חבל שהשף לא היה נוכח.
האמת שהזמנתי לחודש הבא. הביקורת שלך גורמת לי לחשוב שאולי טעיתי. אין לי בעיה עם חומרי גלם לא יוקרתיים. נראה לי שזה גם מכוון לאופי המקום ואופי השף. גם לא עם המחיר. אני בעד שיפתחו מקומות שמכוונים גבוה. אבל החוויה הקולינארית נשמעת בינונית ולא משכנעת. אם המנה הכי מוצלחת לפי התיאור שלך היא עלים קריספיים על ממרח זו בעיה. המנות העיקריות נשמעו כמו נפילה אמיתית. אחת עם בעיה בתכנון והשניה מבחינת הביצוע. בשר יבש ולאפה יבשה? לא תודה.
אם מתאפשר , אני בעד התנסות אישית. יכולים להיות גורמים רבים שישפיעו על החוויה והם יכולים להשתנות בין אנשים שונים ובמועדים שונים.
אתה בהחלט צודק, בערב ביקורנו הצד הקולינארי לא הבריק. אני מניח שבמקרה כזה שבו ארוחת הטעימות מובנית, יש מעט מאד גמישות וקשה למצוא חלופות ולתקן את ההרגשה של הלקוח.
אם תגיע מקווה שתקלות כמו אצלנו לא יקרו.
יש פה ניסיון לדבר בשפה וליצור חוויה דומה למסעדות בקו הראשון של הקולינריה המודרנית אבל ללא כוונה והשקעה אמיתית להביא את האוכל לשם.
יש פה אוכל בהשראה מקומית ברמה שלא נראה שהתפתחה הרבה, אולי אפילו התדרדרה מאז ימיו במשייה. ממש לא מצדיק את המחיר מבחינת תמורה ואת הטקס.
תודה על ניתוח תיאור הדברים והשיתוף.
מקווה מאד שהם יקשיבו לפידבקים.
אני חייב להודות שלא יצאתי מ-היבה עם תחושה כל כך בעייתית. מהתגובות לדיווח אני למד שאחרים רואים את זה אחרת. בכל אופן מבחינתי הערב היה מורכב, מיוחד ומעניין. השעתיים ועשרים ששהינו שם עברו די מהר. מה שכן קשה היה לי לקבל שהשף לא היה במסעדה בתקופה קריטית כזו.