חיים נלו ז"ל פתח ב- 1960 דוכן גריל בשרים צנוע בתחילת רחוב אילת ביפו. יש האומרים שהוא היה הראשון לשווק בהצלחה סטייק לבן בפיתה. בהמשך הדוכן יהפוך למסעדה רומנית פופולרית שאמנם תציע מגוון מאכלים מהמטבח הרומני אך תשמור אמונים למהותה כמסעדת בשרים. למרות האופנות והטעמים המשתנים, חיים נלו המשיכה וממשיכה לפעול עד היום ואין ספק שיש לה מקום מכובד ברשימת "המסעדות הוותיקות שכבר לא בכותרות".
לאחר שנים רבות שלא ביקרנו ב-חיים נלו החלטנו לחזור. הגענו אל המסעדה ביום חמישי בערב. לא דאגנו למקום מראש משום שלקחנו בחשבון את השילוב של מזג האוויר החורפי, גודל המקום והידיעה שרוב הפעילות במסעדה מתרכזת בסופי שבוע. ואכן, לא נתקלנו בבעיה. היו מעט מאד לקוחות בערב ביקורנו. מוזיקה שקטה התנגנה ברקע והאווירה הייתה מעט שפופה. על הפלור הופקדה מלצרית אחת לא צעירה. היה ברור שהיא מכירה את המקום לפני ולפנים עם זאת לא ניכרו בה עייפות או אדישות להיפך היא הייתה נעימה, חביבה, קשובה ויעילה. היא נראתה מסוג האנשים שמתייחסים למלצרות כאל מקצוע.
התפריט מחולק למספר חלקים וכולל קלאסיקות המשויכות למטבח הרומני : 16 "מנות ראשונות ומרקים", 5 מנות "כבושים ביתיים ולחם", 19 מנות "עיקריות", התוספות במידה שאינן חלק מהמנה וניתן לקבלן בתשלום, שתייה קלה, בירה, שתייה חמה וקינוחים.
תפריט משקאות האלכוהול הנרחב כולל תפריט יין שמזכיר תפריטים של פעם שיש בו מבחר קטן של יינות אדומים ולבנים בעיקר של יקבי כרמל ו-ברקן, מבעבע אחד וכמובן שפריץ (כוס יין לבן עם סודה). מעיון בתפריט המשקאות אפשר ללמוד לא מעט על אופי המקום והקהל שהוא פונה אליו.
לאורך התפריט ישנן מספר הערות שסביר להניח שהן מענה לשאלות/בעיות שעלו במהלך השנים. בתפריט מציינים, בין היתר, ש:
– זמן ההמתנה למנות יכול להיות ארוך (עד 40 דקות);
– המטבח נסגר בשעה 22:30;
– המנות עלולות להכיל אלרגניים;
– משקל הבשרים בתפריט הוא לפני הצלייה;
בנוסף נכתב שיש דמי חליצה עבור: עוגה – 70 ₪; בקבוק יין – 50 ₪; בקבוק אלכוהול (700 CC) – 120 ₪ ו- בקבוק אלכוהול (1 ליטר) – 170 ₪.
בחרנו לוותר על חלק מהמנות המפורסמות של המקום כמו מרק הצ'ורבה, החמוצים הביתיים, הסרמלה ו-הפאפנאש והתרכזנו במנות בשר. עם זאת לא וויתרנו על האפשרות להזמין פלטת סלטים (80 ₪) כדי שנוכל לטעום גם מהסלטים המקומיים. הסלטים הוגשו קרים ובכמות לא גדולה. לאחר שטעמנו אותם היה ברור שהם נעשו ביד מיומנת מאד. בצד צורפה סלסלת פרוסות לחם לבן עם קרום עבה כמעט פציח וחלק פנימי רך. הלחם הקרין טריות. כמו כן קבלנו חתיכות בצל לבן ורצועות דקות של בצל מטוגן בטמפרטורת חדר עם מרקם מעט שמנוני.
טחינה – סמיכה וטובה.
סלט רומני (גמבות, חצילים) – ממרח נהדר וממכר. החמיצות כובשת.
סלט שעועית לבנה ("החומוס" של הרומנים) – עם הרבה שום ושמ"ז. ממרח מוצלח וטעים.
סלט חצילים קלויים – ממרח נייטרלי בטעמיו. "האש" והעישון כמעט ולא הורגשו.
איקרה – הייתה מעט מלוחה ולא הרגשתי את פצפוץ ביצי הדג עם זאת האיקרה בלטה לטובה.
כבד קצוץ – כנראה תערובת של כבדי עוף ובקר. מסוג הכבדים הקצוצים הלא מתחנפים.
כל מנה עיקרית מלווה בתוספת אחת. יכולנו לבחור בין: צ'יפס, פירה, אורז או סלט. בצד ניתן לקבל גם קטשופ וחרדל תעשייתיים.
מנת קבב רומני – מיטיטיי (75 ₪)
שלוש "אצבעות" שמנמנות של קבב הגיעו עם מטבל שום.
הקציצות היו שומניות במידה, עסיסיות מאד, לעיסות ועשירות בטעם. מטבל השום התאים להן בול והעשיר את הטעמים. ביקשנו כתוספת את הסלט (עגבנייה, מלפפון, בצל) שהוסיף רעננות וחיות.
צלע לבן (99 ₪)
הסטייק במשקל 330 גר' הוגש עם בצל מטוגן ופירה.
הסטייק נעשה נכון על הגריל, לא יותר מידי ולא פחות מידי מה שהשאיר אותו רך. הוא תובל בעדינות. הפירה חצי מעוך הכיל גושי תפוחי אדמה רכים. הייתה בו מעט מתקתקות. כמו בפלטת הסלטים. לא נזקקתי לבצל המטוגן.
שניצל לבן (93 ₪)
קיימת אפשרות לצרף לשניצל קשקבל בתוספת תשלום. החלטנו לוותר ולקחת את השניצל הבסיסי ולצדו צ'יפס. קבלנו גם שני פלחי לימון.
השניצל בעובי בינוני לא היה קשה. שמן עודף נספג ממנו היטב לפני ההגשה. הפרופורציה בין הציפוי לבשר הייתה טובה כאשר הציפוי הפריך "תפס" את הבשר היטב. הצ'יפס התעשייתי היה סביר.
לדעתי המנה מתומחרת על הסף הגבוה, לשם השוואה שניצל צלע לבן עם שתי תוספות ב-"קפה נואר", המקום הידוע בשניצלים שלו, עלה 74 ₪. מנגד במסעדת Viki&King ברחוב בן יהודה בת"א המחיר של שניצל לבן דומה היה 90 ₪.
את הארוחה ליווה יין שהבאנו איתנו.
Sam Harrop Omahu Hawkes Bay Syrah 2017
יין סירה מניו זילנד. נעשה על ידי סאם הארופ שהוא master of wine. בטעימה עיוורת יהיה קשה לנחש שמדובר ביין סירה עולם חדש. יין טכני, מדויק עם חמיצות טובה (אפשר אפילו לטעות ולחשוב שמדובר בפינו נואר). יין טעים, לא כבד עם אלמנט ורסטילי.
לסיכום
נדיר למצוא בענף המסעדות בארץ מסעדה שפועלת יותר מיובל. חיים נלו הקיימת 63 שנים היא אחת מהבודדות שהצליחו לשרוד את מבחן הזמן ועל כך מגיע לאנשיה שאפו.
למרות שביקרנו במסעדה בערב חלש, היה ניכר שמשתדלים לארח אותנו על הצד הטוב ביותר. עם זאת עבורי, כמי שלא גדל בבית עם אוכל רומני, חיים נלו הוא מסוג המקומות שהם יותר טכניים ופחות מעוררי ריגוש.
חיים נלו
רחוב אילת 11 יפו
טלפון : 03-5101919
הייתי בטוח שהיא נסגרה כבר
ישבתי שם בעבר, מסוג המסעדות של פעם, הסלט חצילים ופלפל זה זכרונות ילדות בשבילי.
שמח שנהינת
מסעדת חיים נלו אכן ממשיכה לפעול , אחרות כמו מסעדת מאמאיה נסגרו.
מתברר שיש לא מעט אנשים עם אותם זיכרונות חיוביים.
מאוד אהבתי את הסיכום שלך ובכל זאת שהולכים למקום כזה נהנים מהנוסטלגיה נזכרים בכל המנות שגדלנו עליהם ובמעט המסעדות שהיו שהיו … נראה שמספיק לזוג מנות הסלטים ועוד מנה עיקרית ולקנח פפנאש … תודה
אתה צודק, לנוסטלגיה יש חשיבות במיוחד במסעדות מהסוג הזה. עם זאת לא כל אחד נושא אתו את אותה הנוסטלגיה.
לגבי הזוג, זה בהנחה שהזוג לא כולל את הבחור שחוזר מהצבא. ייתכן שהוא ימצא את המנות קטנות 🙂
מעניין אותי כילדה לאמא רומנייה נראה טעים ויקר מגרה. אחלה כתבה
חן חן.
אם תגיעי למסעדה, מקווה שהיא תעמוד בציפיות שלך כ-דור שני.
מוסד ותיק שנמחק מהתודעה בעשורים האחרונים. הקולינריה הישראלית השתנתה לבלי הכר ולא בהכרח לאוכל טעים יותר
אכן, העולם משתנה ולפעמים מה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים להווה.
לגבי נלו, אני מניח שהוא נמצא בתודעה לפחות בקרב אלו שממשיכים לקיים אותו. בערב ביקורנו לא היו הרבה לקוחות כך שקשה לי לאפיין את הקהל. מסקרן מי ממשיך לפקוד את נלו. אולי בני העדה, אולי אנשים שיש להם נוסטלגיה ואולי אנשים שגרים באזור.
רק שלשום כתבתי על הז'אנר הנכחד:
אולי באשמת הסערה ,אולי אלו דווקא הגלים הסוערים,
על כל פנים נתקפתי בגל געגוע לתקופה היפה של המסעדות הרומניות בחיפה:
אם אני אשים בצד את מעיין הבירה שמבחינתי היא לא על אמת מסעדה רומנית,אלא יותר סוג של מסעדה ובית מרזח בסגנון מזרח אירופאי,אז עדיין היו בסביבה כמה וכמה מקומות שידעו לצלות קבבים רומניים על הגריל (גראטר)
זה תמיד הגיע עם מנות פתיחה שהיו דיי זהות בכל אותם המקומות:
ירקות כבושים ומוחמצים כולל עגבניות מוחמצות ואפילו פלח אבטיח מוחמץ וכבוש שום סלרי חומץ ושמיר,
כמובן תמיד הונחה צלוחית של איקרא בהירה, ממרח אווירירי שהשתדך מעולה על לחם לבן טרי או דווקא על לחם שחור,
בחלק מן המקומות הכינו את הגירסא הרומנית לחומוס המזרחי:פסוליה באטוטה-שזה בעצם שעועית מעוכה,פשוט מרככים את השעועית ללילה מוסיפים שמן, בצל ומלח ומערבבים
אם נעזוב את הטוגנים הספצייאליטה היה או סטייק לבן,או מנה של מוח מטוגן ,ביצה טרופה, פירורי לחם וישר לטיגון ואז מוסיפים ז'סט של לימון לפי הטעם,
למרות זו מה שאני הכי אהבתי היתה המנה לכאורה הכי הכי פשוטה:
קבב רומני,
קבב שנראה כמו אצבע נפוחה, להבדיל מהקבב העירקי שהוא ארוך ודק ,הקבב הרומני היה קצר ושמנמן הרבה יותר ואווירירי יותר,
בכל מקרה יצא לי להיות בשלושת המקומות מבחינתי שידעו להכין את הקבב הכי טוב בחיפה רבתי:
1-יוז'י ולאון-ןהפעם האחרונה שסעדתי שם היתה בערך לפני כשבע שנים,
לאון כבר לא היה שם, זה היה ביום חול סגרירי, המסעדה היתה ריקה מאדם, היה רק את העובד הערבי ואת יוז'י עם השפם הדק והחיוך הציני,הוא ידע בדיוק איך ומתי להוציא את הקבב מהגריל, למרות שהמצב אז היה בכי רע והמסעדה היתה בדמדומייה הוא ניגש לעבודה בחרדת קודש כאילו על זה יקום ויפול דבר,הבעיר את המנגל ניפנף מעט והגיש לי עם מעט מחמוצי הבית, ישבנו בחוץ מתחת למרקיזה הקטנה על בקבוק כרמל הוק הלבן ונזכרתי בעיניים מצועפות בימים שלי שם עם סבא וסבתא עליהם השלום בשנות השבעים העליזות והשמחות,
אז עוד לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שלי שם, אם כי כבר היה ריח באוויר שהזאנר הזה של המסעדות כבר לא מתאים לרוח התקופה,
באותם הימים בסבנטיז במיוחד בימי שבת בצהריים הגיעו לשם כל מכובדי העדה,
הגברים היו עם מגבעות, הגברות הגיעו עם שמלות מתנופפות ותסרוקות מנופחות ששערה לא זזה גם ברוח הכי חזקה,
משחו את השפתיים בשפתונים עזים והבליטו את הלק,באותם ימים עשן סיגריות היתמר שם חופשי והשתלב עם עשן המנגל,
שיא הלחץ היה בין השעות :1300-1800 בימי שבת בצהריים,כל המדרכה מול עצמון היתה תפוסה בכסאות ובשולחנות,
ישבו שם כאמור בעיקר בדוברי רומנית,רצו שם רכילויות על נושאים פיננסיים, על דברים שבינו לבינה, על ענייני דיומא ואפילו על כדורגל,תמיד היתה שם אווירה מדהימה,הרגשת לרגע כאילו אתה בבוקרשט הקטנה
2-מסעדת עינת-על שדרות ההסתדרות שעברה מאוחר יותר לאזור מעלות
3-ינקו את דורה-אולי גולת הכותרת של המסעדות הרומניות,
בעיקר כי מעבר לאוכל עצמו היו שם הופעות בערבי שבת וגם בשבת עצמה בשעת ארוחת הצהריים,
בערבי שבת לא ככ הכניסו ילדים קטנים, אולם בשבת בצהריים המסעדה תססה,
היו שם איזה צמד קבוע שנקרא:בלו מון,צמד שהנעים את השהות וידע לעשות שמח,
המסעדה הזו שכנה היכן שכיום נמצאת חנות לכלי עבודה "שזר"ממש על כביש השרות בערך מול צומת ipc
ברנש רומני טיפוסי שקראו לו מרצ'ל והיה אחיו של יוז'י מאותו המסעדה בנביאים מול עצמון,
שניהם בעצם היו הבנים של דורה,אם כי היה זה מרצ'ל שהחזיק וניהל את המקום עצמו,
אז מעבר לריכולים שם, מעבר לשיחות על מי הפסיד למי ברמי אבנים בלילה הקודם, או מי בגדה עם מי וכמה סבא שלי עשה קופה בסמטה של החלפנים ברחוב שרה או בבסטות שלו בשוק -הרוכלים היה גם אוכל לא רע לכשעצמו,
בעיקר היה כבוד,
כבוד לכל אדם באשר הוא,
אם זה למלצר שהגיש לשולחן בקבוק סודה שאגלי כפור מרטיבים וגולשים על הדופן,
אם זה כבוד לשוטפי הכלים וכו,
כולם ידעו שהסעודה הזו והפסק זמן הקבוע בשבת בצהריים תיתן להם כוח לעוד שבוע עבודה מפרך,
אז למרות שהאוויר בהיכל הזה היה רווי בניחוחות שום וגיהוקים של אחרי קבב ומילים לא מנומסות שנזרקו לאחר כמה בקבוקי כרמל הוק או בירה "נשר"היה משהו קסום באותה התקופה שהלכה לבלי חזור
לא ידעתי שנלו עדיין קיים ואף התרחב והשתכלל עם הזמן,אצלנו בחיפה גם היתה קהילת יוצאי רומניה ובזמנו היו בעיר מספר אייקונים:
לאון ויוז'י, פאול ברחוב הבנקים,מישו שהיה כוך ברחוב יפו פינת הבנקים, יונק גלידה,עינת, ינקו ודורה,כולם כאחד פעלו והתפרנסו יפה מאוד, גם בתל אביב היו אייקונים בז'אנר:
נלו כאמור, לוקה, מון ז'ארדן, מסעדת בוקרשט,המקום של אדי שעדיין קיים, מאמאיה, רפסודיה רומנית ,
אני הכי הרבה אכלתי אצל לאון ויוז'י בהדר הכרמל, בתאריך:30/10/2016 בלי שידעתי סעדתי אצל דומנו יוז'י את הסעודה האחרונה, כעבור שלוש שנים לדאבוני עקב דעיכת הז'אנר וחוסר לקוחות הסניף יוז'י החליט לפרוש והוא לשמחתי עדיין מחי וקיים ומתגורר בקרית-ים,בזמנו מילמתי את התפריט הבלוי והמהוה ,אחלה פוסט בוב ,זרקת אותי לימים יפים ואבודים-תודה רבה .
תודה על הכתיבה היפה והשיתוף. ניכר שיש לך זיכרונות רבים מן העבר ולא מעט נוסטלגיה.
אכן מדובר בעולם הולך ונעלם. ממש חבל.
בסוף ספטמבר בשנה שעברה הלך לעולמו בגיל 99 מישו פיגנבאום, הבעלים של מישו מלך הקבב ברחוב רזיאל ביפו . משהו אז בידיעה עליו יחד עם ההודעה על סגירתה של מסעדת מאמאיה ברחוב בן יהודה בת"א בסוף 2022 לאחר 52 שנות פעילות החזירו לי לתודעה את אותו ז'אנר אובד.
חיפשתי ומצאתי את ההזדמנות לחזור ולבקר במסעדה רומנית של פעם.