נסענו צפונה לבקר ב-שני יקבים ברמת הגולן.
עבורי אחד מהאלמנטים החשובים ביותר בביקור ביקב הוא המפגש עם היינן. מעבר למפגש האנושי, ניתן להיחשף למשנתו ולתפיסת העולם הייננית שלו כמו גם לפרטים ולסיפורים שהם מעבר למידע טכני. מבחינתי דברים כגון אלה מעניקים עוגן חזק יותר לביקור והם יכולים לשמר טוב יותר את הזיכרון מהסיור.
ביקב שאטו גולן במושב אליעד בדרום רמת הגולן נפגשנו עם אורי חץ וביקב אורטל בקיבוץ אורטל בצפון הרמה עם איתי להט ואילן זעפרני.
בקו אווירי מפרידים ביניהם רק כ- 30 ק"מ, מבחינה ייננית יקבים אלה מייצגים תפיסות עולם שונות.
ב- 1996 ניטעו באזור מושב אליעד כרמים שענביהם יועדו ליקב ברקן. ההחלטה לעשות יין לבד לא איחרה לבוא וב- 1999 הוקם שאטו גולן. בתחילה יוצרו כ- 7000 בקבוקים וכיום הם מייצרים כ- 80 אלף. ב-2001 הצטרף ליקב היינן אורי חץ שרכש את השכלתו הייננית (תואר ראשון ושני) באורגון. ב- 2004 הוא הפך לשותף. בנוסף לשינויים בבעלות, חלו גם שינויים בכרמים כתוצאה מההתפתחות של היקב. כיום יש ליקב כ- 150 דונם כרמים המחולקים למספר רב של תתי חלקות קטנות. בעבר בלטו בהם הזנים קברנה סוביניון, סירה ומרלו. במשך הזמן ניטעו זנים נוספים כמו גרנאש, מורבדר, פטי ורדו, קברנה פרנק, ויונייה, טוריגה נסיונל ועוד.
שילוב יוצא דופן של מבנה יקב בצורת בקבוק, חצר עם פסלים ומזרקות בסגנון נאו קלאסי-רומי, שער שבכות ברזל עם דגלי ישראל מתנוססים שלא סוגר שום דבר, לצד בקבוקים עם תוויות מעוטרות בכתרי מלכות וטירות צרפתיות .
נראה שתהליך קבלת ההחלטות מבוסס כאן בעיקר על ניסוי וטעייה. היות והכרמים ניטעו על שטח שהוקצה לאנשי המושב על ידי המינהל ולא בהכרח משיקולי התאמה ספציפית לגידול ענבי יין, אין אלא לבצע ניסויים על פני השנים בכדי לצבור מידע ולקבל פרספקטיבה. השינויים לוקחים זמן וצריך לגלות סבלנות. המורבדר הוא דוגמה טובה לכך. בתחילה הוא לא נתן תוצאות טובות. אורי לא הרים ידיים ועם השנים היין שכלל את הזן הפך לטעים לו. בכלל, המרכיב 'טעים' מהותי עבורו. לדבריו לא רצוי בנתונים של רמת הגולן לעשות יין עם אלכוהול נמוך רק בשביל שהדבר יתאים למגמות כלשהן. בציר מוקדם ובהתאמה הבשלה חלקית ואלכוהול נמוך עלולים להפוך את היין באזור לדליל ולא מוצלח.
בשעות שהעברנו יחד התברר שאורי הוא טיפוס מעניין. הוא מגיב מהר ובחדות, מקרין ביטחון, איש שטח ו-צנטרליסט רציני. אפילו את כיכר הלחם הכפרי שילווה את הטעימה הוא יתעקש לבצוע בעצמו בעובי הנכון. התרשמתי גם שיש לו תפיסה ייננית ברורה ומוצקה. הוא רוצה לייצר יין שייתן ביטוי לאזור דרום רמת הגולן. את זה הוא שואף לעשות במינימום של התערבות הן בכרם והן ביקב. יכולתי להבין זאת בתחנות השונות שלנו בסיור ובטעימה: הוא לא מוכן לכשרות, הבייבי שלו הוא הכרם האורגני עם העשבייה הטבעית הרבה שצומחת שם (בתמונה הימנית למעלה) וקני ציפורים על הזמורות (בתמונה השמאלית למעלה), הוא ישתמש בריסוס אורגני ובפרומונים נגד כינה קמחית, משב הריח העז של העובש במרתף משמח אותו מאד והתסיסה שהוא דוגל בה היא ספונטנית כלומר עושה שימוש בשמרי בר ולא בשמרים מתורבתים.
יינן צנוע בבגדי עבודה מהוהים
אני יכול להישבע שהפרוסות נחתכו בדיוק באותו עובי
טעמנו מספר יינות, חלקם מחבית. דיון ער התנהל סביב הדרך לתאר יינות בכתיבה. אני נוטה להסכים עם אורי שמבקש לוותר על מושגים שאמורים לייצג מונח מוסכם עבור הקורא כמו "פרחים לבנים". הוא שואל איזה פרח מסתתר מאחורי המושג "פרח לבן", נרקיס, סחלב, חרצית, חבצלת, חצב, ורד, שושן? אני גם מסכים איתו שקשה לתאר יינות ויש למצוא את הדרך שתפנה לכולם ולא רק למי שחולקים באסוציאציה של טעמי דומדמניות לדוגמה. מצד שני הרדוקציה לטעים או לא טעים בלבד עושה לדעתי עוול ליינות ולייננים שטורחים כל כך על עבודתם.
טעימות חבית :
טעימה מחבית אינה עניין של מה בכך והתרשמות נכונה מהיין ולאן שהוא יתפתח בעתיד מחייבת ניסיון. בשונה מהטועם הממוצע, ייננים יודעים ויכולים להיעזר בנוסף לחוש הטעם המפותח שלהם גם בכלים מדעיים ונתונים כימיים המסייעים להם בקבלת ההחלטות.
ה- גרנאש 2014 היה בעל נוכחות. האף נעים ובטעם שוקולד מריר.
האף של ה- מורבדר 2014 היה פחות נעים לי. אורי אומר שהוא מזכיר לו כבול. גם בטעם הייתה מרירות גבוהה וחספוס כמו של תפוח עץ בוסרי. הוא היה מעט כבד אפילו ליקרי.
טוריגה נסיונל 2014 . זהו הבציר השני של הכרם מהיין הזה. בפה המרירות גבוהה. מזכיר בסיומת שלו את המורבדר. הטאנינים מרוככים. יוצא כיין זני רק כיין קינוח אחרת הוא מתווסף ליינות בלנד.
ה- קברנה סוביניון 2014 הן מנטיעה חדשה (חבית ראשונה) והן מכרם בוגר (חבית שנייה) לא הרשים בשלב זה. יחד עם זאת ניכר שהיין מהכרם הבוגר היה בשל ועדין יותר מהיין של הכרם הצעיר גם באף וגם בפה.
טעימות מבקבוק:
גשם ורוד 2014 . יין רוזה מבוסס גראנש שנבצר מוקדם. היין כולל גם סירה וגם אחוז קטן של ברברה של הקולגה גבי סדן (כרם שבו), שיתוף פעולה שהחל ב- 2010 בו הייננים משלבים את התוצרת של האחד עם השני. היין בוקבק לפני כחודשיים. צבעו יותר כתום מורוד. אורי מציין שהצבע ישתנה עם הזמן. חמיצות בולטת, אין מתיקות גרנאשית (ייתכן בשל הבציר המוקדם). התעדן בכוס.
סוביניון בלאן 2014. היין מיוצר מענבים שגדלים בכרם שעל. היין בוקבק כ- 3 ימים לפני שטעמנו אותו והוא ייצא לשוק במהלך מאי-יוני. הבציר לא מאוחר והסחיטה היא באשכול שלם בכדי לשמור על החמיצות. חלק מהיין תוסס בחביות וחלקו בנירוסטה מעט יותר מחצי שנה. לפני הביקבוק מערבבים ביניהם. באף היה ריח סוביניוני שהלך והתפוגג. חמיצות טובה. לא תוקפני,לא טרופי ולא מנדנד. מרירות נעימה. טעם שיורי ארוך.
גשם לבן 2010 לא היה לטעמו של אורי ובמקומו הוא הביא גשם לבן 2014 שיצא אתמול מהחביות. יבוקבק ב-מאי ולשוק יצא בסביבות אוגוסט-ספטמבר. מורכב מרוסאן וגרנאש לבן. הזנים גדלים במקום. הבציר אינו מאוחר והתסיסה ספונטנית בחביות גדולות וישנות לפרק זמן של כחצי שנה. בטעם היה מעט חמצון. רחב, לא טרופי, נעדר חמיצות, לא כבד, טעם שיורי ארוך.
גשם אדום 2012. נמצא בשוק. מורכב מכ-שני שליש גרנאש ושליש מורבדר. מבלה בין 12 ל- 14 חודשים בחביות ישנות. הצבע שלו בהיר. ארומתי, פרחוני. בפה רזה. לדעתי מאד יתאים לאוכל.
סירה 2001. הבציר הראשון של היין. צבעו כהה יחסית ליין הקודם. התחיל מצוין. ארומות טובות וחמיצות מקסימה. התפוגג מעט בכוס והפך למעט שטוח.
מורבדר 2012 גל זוהר ויאיר גת ציינו את היין ב-מדריך היין הישראלי החדש שלהם כיין האדום הטוב ביותר (ציון 92). אני הרגשתי חמיצות בולטת. צריך לתת לו זמן.
אליעד 2002. יינות אליעד נחשבים ליין הדגל של היקב. ב- 2002 היין הורכב מכ- 90% קברנה סוביניון והשאר מרלו. מתחיל לקבל צבע שמעיד על גיל. באף אקליפטוס. עדיין עם טאנינים יפים. ככל ששהה בכוס השתפר. נפלא לראות ולחוש יין ישראלי בגילו שמתנהג כך. שאפו.
קיבוץ אורטל הנמצא במרכז-צפון רמת הגולן הוקם ב- 1978. הוא נמצא בין ההרים: שיפון, אביטל ובנטל. הקיבוץ מתפרנס מענף הלולים, רפת משותפת לשלושה קיבוצים (אורטל, מרום גולן ואל-רום), מטעים נשירים (תפוח, אגס, דובדבן, אפרסק, נקטרינות), תעשיית בקר, רכיבה וטיפול בסוסים, צימרים וכרמים. כרם אורטל שגובהו 900 מטר ומעלה ניטע ב- 1983. מגדלים בו זני ענבים שונים כמו: קברנה סוביניון, מרלו, סירה, קברנה פרנק, ויונייה, רוסאן וסוביניון בלאן. בתחילה, הענבים שימשו את יקבי רמת הגולן ועד 2013 חלק מהם גם את יקב אורטל. מ-2013 יש ליקב אורטל כרם משלו וקיימת שאיפה להגדיל את שטחו בעתיד הלא רחוק.
אילן זעפרני המשמש כרכז הביטחון השוטף של הקיבוץ היה בעברו בוקר. הוא נולד בנצרת עלית והתיישב בקיבוץ כחלק מגרעין נח"ל. לאשתו ולו ארבעה בנים. תמיד חלם לעשות יין וב- 2000 החל בכך כתחביב. מידי שנה הקיבוץ מאפשר לאחד מחבריו להקים מפעל יזמות ותומך בו. אילן הצליח לשכנע את חברי הקיבוץ לקדם יקב בקיבוץ. ראוי לציין שהקיבוץ הוא חלק מהבעלים של יקבי רמת הגולן. ב- 2009 היה הבציר הראשון שלו. איתי להט הצטרף בבציר הבא ויחד הם קידמו ומקדמים את היקב. כיום הם מייצרים כ- 30 אלף בקבוקים בשנה.
איתי להט הוא שם חם בעולם היין הישראלי. הוא אגרונום גפן, אנולוג, יינן ובוגר תואר שני במנהל עסקים. הוא איש אשכולות. בנוסף לפעילות המעשית הענפה בכרמים וביקבים הוא גם פעיל באקדמיה וכיום הוא ראש תחום היין במכללת תל חי. כמו כן הוא נמצא בקשר עם מעבדות חברת Lallemand, יצרנית שמרי היין הגדולה בעולם. בנוסף ליקב אורטל הוא מייעץ גם ליקב צובה, ליקב גוש עציון, ליקב עגור וליקב כישור. לקראת בציר 2013 הוא החל לעבוד עם יקב Claude Seror במושב אבני איתן בדרום רמת הגולן. יחד עם הייננית מעיין חי הוא מלווה את Club Seror פרויקט מיוחד שמטרתו להפוך את זני הענבים סירה, קברנה סוביניון ומרלו הנטועים בכרם של יובל מצליח, חבר המושב, ליינות איכות. אלה משווקים במארז מיוחד יחד עם שמן זית לקהל יעד בעל ממון בארצות הברית ובצרפת ששותה יין כשר. לבסוף אם כל זה לא מספיק הוא גם מייצר יין לבן המבוסס על זני רוסאן וויונייה במהדורה מוגבלת.
חלק מהמארז של Club Seror שכולל גם בקבוקי יין וגם בקבוקי שמן זית המיועדים אך ורק לחברי המועדון
את הביקור ביקב התחלנו בחדר האוכל של הקיבוץ. אני מודה שקשה לי להיזכר מתי בפעם האחרונה אכלתי בחדר אוכל שכזה. חוויה. משם עברנו אל היקב. בחוץ, אל מול הנוף המרהיב קבלנו מאילן הסבר על האזור ועל הרקע של היקב. אחר כך נכנסנו אל מרכז המבקרים בכדי לטעום מעט יינות.
הרבה מידע טכני, מדויק ומדוקדק נזרק לחלל האוויר: ציוד, משאבות, סוגי שמרים, תסיסות, בריקס, תיקוני חומצה, חביות ועוד. אני לא יודע אם בשל ארוחת הצהריים שקדמה או אולי בשל אירועי היום העמוס אבל הרגשתי שמהמידע הרב פשוט ממאן להיקלט. השתדלתי להתרכז בטעימת היינות עצמם.
ויונייה 2011. נדמה כי לזן הלבן הבולט בעמק הרון לא היה שם טוב בארץ. ב- 2010 הוחלט ביקב לעשות לראשונה יין מ-ויונייה והיין הצליח. ההצלחה הניעה אותם להמשיך ולייצרו בדרכם: סחיטה קרה מאד בכדי להימנע מחמצון, הימנעות מתסיסה מלולקטית, 9 חודשים בחביות ובטונאז' (ערבוב היין על משקעיו בחבית) . כיום הביקוש ליין גדול מן ההיצע.
ליין צבע צהוב קש. באף עור. חמיצות נעימה. "טרי", מלא פרי וטעים.
ויונייה 2013. מאד רענן, נעדר טרופיות ומבחינתי זה יתרון. הלימה בין האף לפה.
תל שיפון 2011 . נחשב ליין הבסיסי של היקב. מורכב מתערובת של קברנה, מרלו וסירה בערך שליש מכל זן. בעתיד מתכננים לשלב גם קברנה פרנק. כל אחד מהזנים מתיישן כ- 12 חודשים בחביות, כל זן בנפרד. מרגיש "יבש" בשל החמיצות הטבעית הטובה. טעמי העץ מתונים.
געש 2011. זהו הבציר הראשון של היין. כ- 60% קברנה סוביניון והיתר מרלו. מתיישן כ- 20 חודשים בחביות. לטעמי מעניין יותר מיין הבסיס. אף בולט ונוכח, חמיצות טובה, חד, טאני, עשיר וטעם שיורי ארוך. עושה רושם שהוא יתיישן טוב יותר מקודמו.
קיבלנו זה לצד זה סדרת יינות לשם השוואה. הראשונה מ- 2012 והשנייה מ- 2013.
סירה 2012 מלא ועשיר. מבחינת העצמה של היין, היא תלך ותגבר במרלו ועוד יותר בקברנה סוביניון שאחוז האלכוהול בו הוא הגבוה ביותר בסדרה.
מרלו 2012 חמיצות גבוהה, מעט ירקרק, יחסית קל.
קברנה סוביניון 2012 הטוב במקבץ. מבטא עצמה הן באף והן בפה.
פרנק 2013 בציר ראשון מהחלקה הזו. עשיר, מעניין, רחב, פאנקי.
סירה 2013 קר ומאוזן
געש 2013 בנוסף לקברנה ולמרלו הבלנד מכיל גם מעט קברנה פרנק.
באופן כללי הסדרה של 2013 מצאה בעיני חן יותר מ- 2012 אולי בשל השנה שהייתה קרה יותר, מה שהשפיע על יינות "רגועים" יותר.
יש מקום להניח שהיינות יתנו יותר מעצמם בשנים הבאות.
לסכום – שמרי בר מול שמרים מתורבתים
מעניין היה לבחון באותו ביקור שני יקבים השונים זה מזה ולא רק במיקום שלהם, האחד במושב בגובה 365 מ' מעל הים והשני בקיבוץ 915 מ' מעל הים, אלא גם בתפיסה הייננית שלהם.
אורי חץ מ-שאטו גולן מייצג בעיני מישהו שפועל אינטואיטיבית. הוא גם "כורם" בגישה ואני מקבל את הרושם שהוא ממעט במניפולציות בעשיית היין. יש משהו חושני ביינות שלו המבטאים גישה סובייקטיבית ואולי אפילו אימפולסיבית.
איתי להט, לעומתו, הוא יינן-יועץ. אני מקבל את הרושם שהוא שייך לאסכולה המקפידה על דיוק מרבי. גישתו מחושבת, שכלתנית ולא אמוציונאלית. הוא מנסה להוציא יין מדויק ככל האפשר בצורת הסתכלות אנליטית המותאמת לענבים שהוא צריך לייצר מהם יין.
שני יקבים ברמת הגולן, ייננים שונים עם גישות שונות וכל אחד מייצר בדרכו יינות ראויים מאד.
תיאור כל כך כל כך מדויק. רק המחירים של שאטו גולן הזויים
חן חן
לגבי המחירים , אין לי שליטה 🙂
האנשים שגרים ועובדים ברמת הגולן הם הציונים.
התוצרת החקלאות .הכרמים .הדבש שמיצרים.
כל פעם אני מתפעלת מחדש כשאנחנו מגיעים בטיולים למקומות שברמת הגולן.
הרשומה שהעלית כתובה ברור . התמונות יפות .נעים לקרוא למרות שלנושא היין קשה לי להתחבר.
אחד מהדברים שכה מקסימים אותי בביקורים מהסוג הזה הוא המפגש האנושי.
זה בפירוש משדרג את החוויה הייננית.
היטבת לתאר את ההבדלים. בתחושה שלי, השנים הקרובות יביאו את אילן "לשחרר כפתור" ולעשות יינות קצת יותר אישיים. כך או כך, מדובר לטעמי הלא אובייקטיבי ביינות מהמשתלמים ביותר בסצינה המקומית.
אין לי אלא להמתין בסבלנות.
בזכותו של איתי היה לנו יום סיור מהנה ומחכים.
פוסט מעניין מאוד
שמח לקרוא רשמיך על יין ישראלי. (אבל קצת מתגעגע ליינות עולם)
מקווה להמשיך ולתת לנושא היין (מהארץ ומחו"ל) ביטוי בבלוג.
השוואה מענינת. אני מוצא את הדמויות מאחורי עשיית היין קריטיות לגבי המוצר הסופי. לא פעם קניתי יין בהסתמך על הסיפור והכרת האנשים ולאו דווקא משיקולי מחיר או הרגל
אני יכול להבין.
מעבר לזה שיין הוא מיץ ענבים מותסס, העצמה שלו קשורה בסיפור שהוא מספר. חלק מהעצמה הזו מתייחס גם לאנשים מאחורי הקלעים והייננים הם חלק מכך לא רק ברמה הטכנית אלא גם במה שהם מייצגים.